מורה הנבוכים לרמב״ם

כותרת משנה: שיעור 155 - ח"ג, פרק נא[6], פסקאות 23-27 תאריך: ראשון, כד תמוז התשפ"א תקציר: הרמב"ם חידד היבט עיון מופלא בסוגיית ההשגחה (שיש בו תוספת על כל האמור בפרקי ההשגחה), שלא רק שרמת ההשגחה משתנית בין בני אדם שונים לפי רמות השגתם, אלא שינויי רמת ההשגחה נמצאים גם אצל האדם השלם עצמו בין עתותיו השונות. כך שלא דומה רמת ההשגחה עליו בעתות דבקותו בדעת ה' בפועל לעומת ההשגחה עליו בשעה שמרוכז בענייני העוה"ז וצרכיו. הרמב"ם ביאר את עקרון ההשגחה הזה במנגנון פילוסופי עמוק, (שיש בו גם קורטוב של ביקורת על הפילוסופים שהכחישו את ההשגחה האישית, בעוד שלפי המנגנון שהציע הרמב"ם אין שום הצדקה להתכחש להשגחה כזו אפילו לפי עקרונותיהם כולם). ביארנו את הדברים והוספנו לטעון שמנגנון זה אינו מנגנון ההשגחה היחיד במשנת הרמב"ם (ועוד נוסיף לבאר ולבסס טענתנו בע"ה בשיעור הבא). הרמב"ם הביא למנגנון ההשגחה החדש שביאר ראיות מופלאות משירת האזינו, מדברי הנביאים (ישעיהו, תהילים ואיוב) ומשיר של פגעים (=תהילים צא).

כותרת משנה: שיעור 156 - ח"ג, השלמת פרק נא[7], פסקאות 28-31 תאריך: שני, כה תמוז התשפ"א תקציר: בהקשר לתיאור מנגנון ההשגחה לדבק בה' בשעת דבקותו שבפרקנו - הרחבנו ולתאר ולבאר את מנגנוני ההשגחה השונים הקיימים במשנת הרמב"ם לעומקם, והוצאנו מפרשנויות שגויות בדבריו. עוד הבאנו מדברי הרמב"ן בפירושו לאיוב (לו,ז) שמביא את דברי הרמב"ם בפרקנו ומשבחם. אחרי כל זה, ניגשנו ללימוד הפסקאות האחרונות של פרקנו (28-31) על שיא הדבקות השכלית שהייתה למשה, אהרון ומרים בעת פטירתם, שכונתה בפי חכמים: "מיתת נשיקה", והשתדלנו לבאר העניין לעומקו באר היטב. בסוף דברינו, עם סיום הפרק, הוספנו סיכום תמציתי למבנה הפרק כולו ולמהלכו.

כותרת משנה: שיעור 157 - ח"ג, פרק נב תאריך: שלישי, כו תמוז התשפ"א תקציר: אחר שלימדנו הרמב"ם בפרק נא על שיא ההשגה והאהבה המתמשכת הוא מוסיף ללמדנו על היראה המתמשכת הנדרשת מהשגת האמיתות. נוכחנו שחשוב לרמב"ם לבאר את מציאות הנוכחות הא-להית עם האדם תמיד המביאה ליראת רוממות עליונה ולתיקון המעשים בהסברה רציונאלית מדויקת ועמוקה שלא יתערב בה דמיון כלל, ולכן הוא מתאר שכבוד ה' המלווה אותנו הוא שיכלנו שהוא ה"צלם" הא-להי העליון שבאדם ודרכו אנו משיגים את ה' והוא נמצא עמנו. דברי הרמב"ם היסודיים הללו הובאו ע"י הרמ"א בראש הגהותיו לשו"ע. הבאנו דבריו והשווינו אותם בדקדוק לדברי הרמב"ם על השווה והשונה שבהם. בסוף הפרק ביאר וסיכם הרמב"ם כיצד שתי תכליות התורה הן האהבה והיראה שהן תכלית הדעות והמעשים כולם שהתורה מדריכה אליהם. ביארנו דבריו והשתדלנו למצות את מהויות האהבה והיראה להרמב"ם על שלל היבטים השונים שבמשנתו.

כותרת משנה: שיעור 158 - ח"ג, פרק נג תאריך: רביעי, כז תמוז התשפ"א תקציר: פתחנו בתוספות אחדות וחידודים בעניין שתי תכליות התורה - האהבה והיראה - שעליהן לימד הרמב"ם בפרקים נא-נב, ומשם המשכנו לפרקנו המתחיל לעסוק גם במעשים המתחייבים מן ההשגה העליונה המונחת ביסוד האהבה והיראה הללו. בפרקנו, כהקדמה לשם הבנת האידיאל האנושי של "השכל וידע אוֹתי, כי אֲנִי ה' עושה חסד משפט וצדקה בָּאָרֶץ, כי בְאלֶּה חָפצְתּי" - ניגש הרמב"ם לבאר לעומקם את המונחים "חסד, משפט וצדקה" שנאמרו הן בזיקה לאדם הן בזיקה לה'. העמקנו בדברי הרמב"ם ומתוכם הוספנו לצלול לעומק דעתו בענייני ההשגחה ודרכי ניהולו את המציאות, שאותן חובתנו להשיג ובהן נצטווינו להידמות.

כותרת משנה: שיעור 159 - ח"ג, פרק נד[1], פסקאות 1-4 תאריך: חמישי, כח תמוז התשפ"א תקציר: הקדמנו דברים אחדים על חשיבותו העליונה של פרק נד, שבו בוחר הרמב"ם לחתום את המורה בתיאור אידיאל ההידמות לה' (בהשגה אותו, בהשגת דרכיו ובחיקוי פעולותיו), שהוא תכלית האדם. אחר, ניגשנו ללימוד הפרק עצמו. את אידיאל ההידמות לה' התכליתית מלמד הרמב"ם בפרקנו מתוך דברי ירמיהו שהדריך להעדיפו על פני כל שאר שלמויותיו של האדם: "...אַל־יִתְהַלֵּ֤ל חָכָם֙...וְאַל־יִתְהַלֵּ֥ל הַגִּבּ֖וֹר...אַל־יִתְהַלֵּ֥ל עָשִׁ֖יר בְּעׇשְׁרֽוֹ׃ כִּ֣י אִם־בְּזֹ֞את יִתְהַלֵּ֣ל הַמִּתְהַלֵּ֗ל הַשְׂכֵּל֮ וְיָדֹ֣עַ אוֹתִי֒ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה עֹ֥שֶׂה חֶ֛סֶד מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָ֑רֶץ כִּֽי־בְאֵ֥לֶּה חָפַ֖צְתִּי נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ בכדי להבין את דברי ירמיהו לאשורם הוזקק הרמב"ם להקדים ולפרש לעומק את משמעויות המונחים "חסד, משפט וצדקה" (בפנ"ג), וכן את משמעויותיו השונות של המונח "חכמה" (בתחילת פרקנו). עוד הוזקק הרמב"ם להבחין בדקדוק בין משמעויותיו השונות של המונח "תורה" בהקשריו השונים, ולימד על סדר קניית המעלות: תורה, חכמה ומעשה, לפי דברי חז"ל.

כותרת משנה: שיעור 160 - ח"ג, פרק נד[2], פסקאות 5-7 תאריך: ראשון, ב מנחם-אב התשפ"א תקציר: דברי הרמב"ם הבאים בהמשך פרקנו מיוסדים על כמה הקדמות שהקדים. פתחנו בסיכום וחידוד ההקדמות הללו. אחר, ניגשנו ללימוד ארבעת מיני השלמויות המצויות לאדם: הקניין, הגוף, המידות והדעות. הספקנו ללמוד באופן יסודי על שלמויות הקניין, הגוף והמידות, ועל הדירוג שקיים בהם עד כמה הן נוגעות באדם עצמו ומתקנות אותו בעצם אישיותו. בכלל הדברים הרחבנו לבאר את מהותם של המידות ושל המצוות המתקנות אותם על פי כל מרחבי משנת הרמב"ם, וביארנו מתי הן אמצעיות בלבד עבור ההשגה והמעלות השכליות, ובאיזה אופן אף הן ביטוי להשגה וחלק מעצם תכלית האדם עצמו וממימוש צלמו הא-להי.

כותרת משנה: שיעור 161 - ח"ג, פרק נד[3], פסקאות 8-12 תאריך: שני, ג מנחם-אב התשפ"א תקציר: השלמנו את לימוד ארבעת מיני השלמויות המצויות לאדם. תחילה השלמנו דברים על התועלות המידותיות והחברתיות של המצוות בעוה"ז, ואחר למדנו על דעת ה' - "הַשְׂכֵּל֮ וְיָדֹ֣עַ אוֹתִי֒" - שהיא שלימות האדם התכליתית שעבורה יש לכוון את תכלית הפעולות כולן, ורק בה יש להתפאר ואותה בדוקא יש לחשוק, "בְּזֹ֞את יִתְהַלֵּ֣ל הַמִּתְהַלֵּ֗ל". את כל זה הרמב"ם מלמד מתוך משמעות דברי ירמיהו המופלאים, וכפי שביארום חכמים בתמציתיות מופלאה במדרש בראשית רבה. המשך דברי ירמיהו הכוללים הפתעות נשגבות בביאור תכלית האדם - יתבארו בהשלמת הפרק שהוא גם חתימת המורה, בע"ה בשיעור הבא.

כותרת משנה: שיעור 162 – ח"ג, השלמת פרק נד[4], וחתימת המורה כולו תאריך: שלישי, ד מנחם-אב התשפ"א תקציר: למדנו על קריאת הרמב"ם להכרת דרכי ה' ולהליכה במידותיו כתכלית האדם, והבנו כיצד תכלית זו משתלבת בלא סתירה עם קריאתו להשגת ה' בהשכלה וידיעה טהורה כתכלית האנושית. הוספנו לבאר היטב את דבריו התמציתיים של הרמב"ם בתיאור דרכי ה' הללו והראינו כיצד עומקים אדירים חבויים בהם, עומקים כאלו שאף גדולי הפילוסופים לא הצליחו לחדור לסתרם, ובחשיפתם התבאר לעינינו עומק ההבדל ש"בין א-להי אברהם [והרמב"ם] לאלהי אריסטו" (ע"פ הכוזרי ד,טז). אחר, ציטטנו ממקומות שונים במורה כיצד האבות ומשה מימשו את האידיאל האנושי המתואר בפרקנו במלואו. עוד תאמנו וזיהינו את תכלית ההידמות בהשגה ובמעשה שמתוארת כאן עם פסגת אהבת ה' התכליתית שמתוארת בחתימת ספר המדע שב"משנה תורה", [בסוף הלכות תשובה (י, ב): "בִזְמַן שֶׁיֶּאֱהֹב אָדָם אֶת ה' אַהֲבָה הָרְאוּיָה (=המלאה בדעת ששוגה בה תמיד) - מִיָּד יַעֲשֶׂה כָּל הַמִּצְוֹת מֵאַהֲבָה"], ועמדנו על התוקף והמשמעות האידיאלית שהמצוות כולן מקבלות (כעשיית "הָאֱמֶת מִפְּנֵי שֶׁהוּא אֱמֶת") כשהן מתבצעות מתוך ההשגה הנכונה ולשם הידמות לבורא. חתמנו בביאור מעמיק לדברי הרמב"ם האחרונים והמרגשים החותמים את המורה כולו בתפילה ובשיר סיום והדרכה אל ה' ולימי גאולה בהם תמלא הארץ דעה. במהרה בימינו. אמן.

כותרת משנה: שיעור 163 – דרוש קצר לסיום מורה הנבוכים תאריך: אור לרביעי, ה מנחם-אב התשפ"א תקציר: דרשנו על חשיבות לימוד המורה, תארנו את מגמתו, סיכמנו את הנושאים המרכזיים שבו ואת מבנהו (הקדמה על סתרי התורה, טוהר ייחוד ה', חידוש העולם, הנבואה, ההשגחה, התורה וחתימה יישומית בתכלית האדם), והראינו כיצד אומר חייו של הרמב"ם – שהיה כולו "הקריאה בשם יי א-ל עולם", כאברהם בזמנו – יצא אל הפועל בשיא עומקו בכתיבת המורה. עוד הדגשנו את התועלות הגדולות שיכול כל אדם להפיק מלימוד המורה לבירור יסודות האמונה, ואת התועלות העצומות שיוכלו יחידים להפיק ממנו לבירור סודות התורה והאמונה במידה וירדו גם לעמקי סודותיו.

כותרת משנה: שיעור 146 - ח"ג, פרק נ[2], פסקאות 3-5 תאריך: שני, יא תמוז התשפ"א תקציר: למדנו על תועלת תיאור שלשלת ייחוסי העמים, התפתחות השפות וגורמי פיזור האומות שבספר בראשית וכיצד כל אלו מבססים את דעתנו בחידוש העולם. השוונו את הדברים לדברי הכוזרי והרמב"ן ועמדנו על השווה והשונה שבין דבריהם והדגשותיהם לעומת דברי הרמב"ם והדגשותיו כאן. אחר, למדנו על מסרי התורה בסיפורי המבול וסדום לעניין האמנת ההשגחה, והרחבנו לבאר את מרכזיותם של המעשים הללו בכתבי הרמב"ם כמעשים מייצגים ומכוננים בהאמנת יסוד זה (=העיקר העשירי מי"ג העיקרים). סיימנו בלימוד המסרים העולים ממלחמת המלכים והצלת אברהם את לוט - על גודל הנס שנעשה לאברהם ועל מידותיו התרומיות המשתקפות מן הפרשה כולה.

כותרת משנה: שיעור 147 - ח"ג, פרק נ[3], פסקאות 6-11 תאריך: שלישי, יב תמוז התשפ"א תקציר: למדנו על התועלות ועל סתרי התורה הכלולים בפרשיות ייחוסי בני שעיר ומלכי אדום לפי הרמב"ם, והוספנו להשוות את דבריו אף לדברי הרמב"ן, רבינו בחיי ולסודות המקובלים שבעניין. בהקשר לתועלת של בירור ייחוסו של עמלק, ולמידת הצדק הא-להי המשתקפת בכך - הוספנו לדון גם בגדרה ובהימצאותה של מצוות מחיית עמלק לדורות ע"פ משנת הרמב"ם. סיימנו את השיעור בלימוד תועלת אזכורי פירוט המסעות ומקומות חנייתם של ישראל במדבר - לצורך הנצחת מסורת הניסים בצורה מבוררת לדורות, לשם העמדת האמנת ההשגחה הא-להית על ישראל ועל המתמסרים לעבודת ה'.

כותרת משנה: שיעור 148 - ח"ג, השלמת פרק נ[4], סיום וסיכום פרקי טעמי המצוות תאריך: רביעי, יג תמוז התשפ"א תקציר: פתחנו בלימוד הפסקאות האחרונות של פרק נ (פסקאות 15-12) בהם מבאר הרמב"ם את הטעם שהתורה האריכה בתיאור מסעות ישראל וחנייתם על פי ה' על פי הענן במשך זמן משתנה במקומות השונים, שמטרת התורה בזה הייתה להדגיש שישראל לא נהגו כן מחמת תעייה ומבוכה אלא בהנהגה א-להית מתוחכמת שהובילה אותם בצורה צודקת ומועילה להם ולדורות. הרחבנו לבאר כיצד חתימת הרמב"ם ברעיון זה בוודאי הייתה מכוונת, וכיצד אין היא מלמדת על עצמה בלבד אלא על רעיונה היסודי של חטיבת פרקי טעמי המצוות בכללה, ועל כלל חלקו השלישי של המורה, ועל דרכו ומגמתו של המורה כולו. בצאתנו מחטיבת פרקי טעמי המצוות סיכמנו את המבנה הכללי ומהלך הדברים שבה וחזרנו וביארנו רעיונות יסוד המתבארים בכללותה.

כותרת משנה: שיעור 149 - ח"ג, הרחבה אחר פרק נ תאריך: חמישי, יד תמוז התשפ"א תקציר: עם סיום לימוד נושאיו העיוניים של המורה ולפני חתימתו (המתארת את העבודה היישומית ומדריכה את האדם לשלמותו התכליתית לפי האמיתות שכבר התבררו לו) - ניגשנו לסכם את כל נושאי המורה שבכל חטיבות פרקיו הכוללות, תארנו את רעיונותיו המרכזיים וביארנו את מהלכו ומסרו הכולל של הספר כולו. חילקנו את המורה לחמישה נושאי יסוד כוללים: דעת ה', הבריאה, הנבואה, ההשגחה והתורה, ועוד פתיחה וחתימה. ביארנו את עיקריהם ופרשנו כיצד כולם מצטרפים למהלך אחד המבאר את עומק דעת ה' ע"פ סתרי מעשה בראשית ומעשה מרכבה, וכיצד הם עולים כולם למהלך אחד ארוך של הקריאה בשם ה' א-ל עולם של אברהם אבינו שאותה ממשיך הרמב"ם בעומק בכלל סיפרו. נוכח הסדר המדויק של הספר אותו חשפנו - סיימנו את השיעור בדחיית הדעה הרווחת כאילו הספר נכתב בכוונה בלא סדר, ופתרנו עוד כמה קשיים נקודתיים בסידורו של הספר בהקשר זה.

כותרת משנה: שיעור 150 - ח"ג, פרק נא[1], פסקאות 1-2 תאריך: ראשון, יז תמוז התשפ"א תקציר: פתחנו בהשלמת תיאור מבנהו של מו"נ והקבלתו לענייני דעת ה' ומעשה בראשית ומרכבה שבתחילת הלכות יסודי התורה. המשכנו בתיאור גודל חשיבותה של חתימת המורה העוסקת בתיאור עבודת האדם התכליתית ובהדרכה אליה לאחר ידיעת האמיתות שהתבררו במורה כולו, והשווינו את מחשבת הרמב"ם לחתום כך את סיפרו לחתימות דומות של רס"ג (הנבחר באמונות ודעות: סוף מאמר ב; מאמר י) וחוה"ל (בסוף שער אהבת ה') שסביר שהרמב"ם הושפע מהם ונהג בדומה לפי דרכו. אחר, נגשנו ללימוד פרק נא עצמו וביארנו את משל הארמון העמוק של הרמב"ם.

כותרת משנה: שיעור 151 - ח"ג, פרק נא[2], פסקאות 3-10 תאריך: שני, יח תמוז התשפ"א תקציר: אחר שפגשנו את משל ארמון המלך עצמו ניגשנו כעת ללימוד פתרונו המפורט והחשוב של הרמב"ם בו הוא מלמד על שבע מדרגות כלליות של כלל בני האדם בקרבתם למלכו של עולם. החל בשבטים הנבערים מדעת לחלוטין והכופרים ההולכים ומתרחקים מן המלך בכפירתם, דרך עמי הארץ וחכמי ההלכה ועד לגדולי יודעי ה' ולנביאים הדבוקים במלך בדעתם בהשתדלות ובמודעות מתמדת.

כותרת משנה: שיעור 152 - ח"ג, פרק נא[3], פסקאות 11-15 תאריך: שלישי, יט תמוז התשפ"א תקציר: הרמב"ם מלמד על עבודת האדם התכליתית, שהיא "העבודה המיוחדת למשיג האמיתות", של הדבקות המתמדת בדעת ה' בהפעלת המחשבה וריכוזה בהכרתו ואהבתו כפי היכולת, והוא מוסיף ללמד שאין משמעות ולא ערך לנסות להגיע לעבודת מודעות וריכוז זו אלא אחר ידיעת ה' והשגתו בצורה נכונה, שבלעדיה לא תהיה לעובד עבודת אמת אלא התרכזות בדמיונות לא מציאותיים. עמדנו על החידושים שבתפיסת הרמב"ם בעניין, העמקנו בהבנתה והשווינו והבדלנו בינה לבין תפיסותיהם של אחרים מחכמי ישראל. עוד ניסינו לסכם את ההיבטים הרבים הכלולים במצוות אהבת ה' במשנת הרמב"ם. סיימנו בהערה קטנה על ה"הערה" שהעיר הרמב"ם בפרקנו ודנו בעניינה ותחמנו את היקפה לפי עניות דעתנו.

כותרת משנה: שיעור 153 - ח"ג, פרק נא[4], פסקאות 16-18 תאריך: רביעי, כ תמוז התשפ"א תקציר: תחילה למדנו את הערתו של הרמב"ם על אודות חשיבות הפעלת המחשבה בדעת ה', באהבתו ובמסירות אליו בפועל מפני שעיקר הדבקות בו תלויה בזה, ועל תפקידן של המצוות כחלק מעבודת הדבקות המתמדת הזו. בהקשר זה הרחבנו על מהות העבודה מאהבה לפי הרמב"ם ודחינו הבנה שגויה בדעתו בנושא, וכמו כן הראינו כיצד יסוד ההתמדה בעבודה מהווה עיקר גדול בתיאור העבודה השלימה גם בחוה"ל ובמסילת ישרים. אחר, למדנו את הדרכתו המעשית של הרמב"ם ותיאור שלבי העבודה כיצד ניתן להגיע לדבקות המתמדת בדעת ה' בעבודתו ואהבתו, שהיא שלימות האדם התכליתית.

כותרת משנה: שיעור 121 - פרקים מג[3] -מד, פסקאות מג 11-13- מד 1-2 תאריך: ראשון, ה סיון התשפ"א תקציר: בהקשר לטעמי ארבעת המינים ולדרשות חכמים שנאמרו בעניינם הרחיב הרמב"ם ללמד על דרכי חכמים בדרשות ושפעמים באופן מודע ומכוון הם הסמיכו רעיונות לכתובים אף שאין זו כוונת אותם פסוקים, אלא שכל זה היה רק כחלק משיטה ספרותית ודרשתית שהיתה רווחת באותם הימים. הבנה זו שומטת מן היסוד את הטענות המזלזלות שטענו הקראים בזמן הרמב"ם מפני שחסרו את הבנת העיקרון הזה. את הדיבור על הדרשות ניצלנו להוסיף ולהרחיב את ביאור דרכיהם ועניינם ממקומות נוספים במשנת הרמב"ם וע"פ דבריהם של חכמים נוספים. עוד למדנו על טעמיהן היסודיים והברורים של מצוות ספר אהבה לזכירת ה' תמיד, לאוהבו, ליראו לקיים את מצוותיו וללכת בדרכיו, ועם השלמת הדברים סיכמנו את טעמי המצוות שנמנו בספרי אהבה וזמנים, והובאו כאן בקבוצות השמינית והתשיעית (בפרקים מג-מד), והדגשנו את דרכו הייחודית של הרמב"ם בתפיסתם וטעמיהן.

כותרת משנה: שיעור 122 - ח"ג, פרק מה[1] , פסקאות 1-6 תאריך: שלישי, ז סיון התשפ"א תקציר: החלנו בלימוד טעמי הקבוצה העשירית (מ-14 קבוצות טעמי המצוות) - העוסקת בתועלות המקדש וכליו ודיני העובדים בו - ותחילה עסקנו בעניין המקדש עצמו. הרמב"ם הטעים את עצם ייחוד מקום ובית לעבודת ה' ולפרסום ייחוד ה' בארץ, את קביעתו בראש ההר, את טעם כיוון התפילה כלפיו וכלפי צד מערב עבור העומד בו, ולימד שכל זאת נקבע כבר על ידי אברהם ע"פ התגלות ה' אליו כחלק מפרסום האמונה שלו וממאבקו בעבודה הזרה שהיתה בימיו, וכיצד אף התורה המשיכה את אותה המגמה בציוויה על המקדש במתכונתו. עוד לימד הרמב"ם שלושה טעמים מדוע זהותה של ירושלים ומיקומו של מקום המקדש לא נתפרשו בתורה כמקום אשר בחר ה' לשכן שמו. בהקשר זה הרחבנו להסביר את תפקידו וחשיבותו של המקדש לאור מרחבי משנת הרמב"ם המסבירים את טעם לבחירה הא-להית לאותו מקום ועשייתו ל"תכלית התורה בארץ" שהשגחת ה' ורצונו נלווים אליו תמיד.

כותרת משנה: שיעור 123 - ח"ג, פרק מה[2] , פסקאות 6-10 תאריך: רביעי, ח סיון התשפ"א תקציר: כהשלמה לשיעור הקודם פתחנו בהערה להבנת עומק מושג ה"השגחה" וה-"שכינה" שלא זזה לעולם ממקום המקדש לפי משנת הרמב"ם. לאחר מכן למדנו על טעמי עשיית ארון הברית במתכונתו - לבסס אצל ההמון את מציאות המלאכים, בכדי לבסס את ההאמנות הנבואה ובתורה, ובכדי לסלק טעויות העבודה זרה, והרמב"ם הרחיב לבאר כיצד המתכונת המדויקת של הארון מביאה להאמנה בכל זה. אחר, ערכנו השוואה מאלפת על השווה והשונה שבין דברי הכוזרי לדברי הרמב"ם בעניין טעמי הכרובים. לבסוף התייחסנו לסוגיית ייעוד הארון להתקיים לדורות, לסוגיית אפשרות הראייה ע"י הציבור של הארון הספון בקה"ק, והארכנו בביאור דברי חז"ל על מעמד הכרובים ברגלים שנראו כ"מעורים זה בזה בכדי להודיע חיבתן של ישראל לפני הקב"ה", וביארנו את הדברים לפי רוחה של משנת הרמב"ם.

כותרת משנה: שיעור 124 - ח"ג, פרק מה[3] , פסקאות 11-18 תאריך: חמישי, ט' סיון התשפ"א תקציר: סיכמנו את העולה בידינו עד כה בטעמי המקדש וארון הברית עם כרוביו, והמשכנו בלימוד טעמי שאר כלי המקדש ועובדיו. למדנו על טעמי המנורה, המזבחות ושולחן הפנים, שבו הרחבנו לבאר את המורכבות שבהבנת טעמו ותועלתו. המשכנו בטעמי דיני בניית מזבח האדמה (=מאבנים טבעיות שאינן מסותתות) ובטעם צורתו של הכבש, וסיימנו בלימוד דיני הכוהנים והלויים, בגדיהם ופסוליהם, עבודותיהם ואופני ההיתר של כניסתם לעבודת המקדש. בכל זה התוודענו לחכמה העמוקה ששללה את הע"ז ומנהגיה והרחיקה ממנה, ובנתה וקבעה במקומה אמונת אמת ויראת ה' שלימות וטהורות.

כותרת משנה: שיעור 125 - ח"ג, השלמת פרק מה[4] , פסקאות 19-25 תאריך: ראשון, יב' סיון התשפ"א תקציר: פתחנו בביאור טעמי הקטורת ושמן המשחה להרמב"ם. בהקשרם ניסינו לבאר את עומק כוונת חכמים במדרשם במשנה (תמיד ג, ח) כי "מיריחו היו מריחין את ריח הקטרת" לפי רוחו של הרמב"ם, והעמקנו בסוד ההנהגה הא-להית המתוחכמת "עצות מרחוק" שאותה מצא הרמב"ם ביסוד המצוות הללו עם שאר מצוות המקדש ושאר המצוות כולן, שהיא כעין אותה ההנהגה הא-להית המתוחכמת בעצמה המנהלת את הטבע ואת ההיסטוריה כולה. בסוף הדברים ביארנו את ההיגיון שבמהלך הפרק וסיכמנו את הרעיונות היסודיים של מצוותיה של קבוצת מצוות המקדש שהוטעמו בו.

כותרת משנה: שיעור 126 - ח"ג, פרק מו[1] , פסקאות 1-5 תאריך: שני, יג סיון התשפ"א תקציר: בפרק מו ניגש הרמב"ם להטעים את טעמי המצוות שנכללו בקבוצה האחת עשרה (מ-14 קבוצות המצוות), שהיא קבוצת מצוות הקרבנות, ואחר שטעמה הכולל של עצם עבודת הקרבנות כבר נתבאר בפרק לב הוא ניגש כעת להוסיף ולהטעים את פרטי דיני הקרבנות ומצוותיהם שניתן להטעימן. העניין הראשון שאותו מטעים הרמב"ם בפרקנו הוא מדוע נבחרו הקרבנות מן החי דווקא ממיני הבהמות: הכבשים, העיזים, הבקר, וכן דווקא התורים ובני היונה מן העוף; והוא מלמד את החכמה והתועלת שבבחירתם הן בכדי לשלול את דעות הע"ז והן בכדי לשנות ולהתרחק מדרכי עבודותיהם ככל שניתן ולהקל על עבודת ה' ועל האפשרות להתקרב אליו ככל שניתן. לפי עקרונות אלו מלמד הרמב"ם כי גם אפשרות הבאת המנחות כקרבן זול ומכובד מן הצומח, וכן הגדרת עבודת הקרבנות כולה כרשות - מוסברות היטב ואף החכמה שהם מתבררת.

כותרת משנה: שיעור 127 - ח"ג, פרק מו[2] , פסקאות 6-13 תאריך: שלישי, יד' סיון התשפ"א תקציר: הרמב"ם הלך והטעים מצוות פרטיות רבות בעניין הקרבנות שנמנו בהלכות איסורי מזבח, מעשה הקרבנות, פסולי המוקדשים, מעילה ותמורה, והראה את תועלותיהם להרחיק מטעיות הע"ז ומנהגיה ולבנות אמונה נכונה ומידות ויחס ראוי של כבוד כלפי ה'. בשולי דבריו העמקנו לעמוד על יסודות תפיסתו שעומדת מאחורי מכלול פרטי דבריו והבדלנו אותה ממשנת הכוזרי והרמב"ן בנושא. סיימנו את השיעור בלימוד טעמי הרמב"ם למצוות והדינים המיוחדים של קרבן הפסח, והוספנו עליהם גם מטעמי ספר החינוך לאותן המצוות.

כותרת משנה: שיעור 128 - ח"ג, פרק מו[3] , פסקאות 14-15 תאריך: רביעי, טו סיון התשפ"א תקציר: לאחר שלימד הרמב"ם את טעמי הקרבנות עצמם הוא ממשיך לטעמי הזאת דם הקרבן לכפר, ואגב העיסוק בדם הוא מרחיב להטעים באופן שיטתי את כלל המצוות שנאמרו בו. כך מרחיב הרמב"ם בתיאור מנהגי עובדי הע"ז ופולחן השדים שלהם שהיה קשור בדם, ומלמד כיצד איסור אכילת הדם, קידוש הכהנים והכפרה עימו בהזאתו ושפיכתו על המזבח או כמים על הארץ ואיסור קיבוצו והאכילה סביבו - כולם נקבעו בדקדוק בכדי להוציא מאותן התפיסות והמנהגים. בהקשר לשפיכת דם הבהמה כמים על הארץ, ולאיסור "לא תאכלו על הדם" הוצרכנו להאריך בכדי להראות כיצד דברי הרמב"ם בטעמי פשוטי המקראות משתלבים היטב גם עם דברי חז"ל להלכה ואינם סותרים אותם.

כותרת משנה: שיעור 129 - ח"ג, פרק מו[4] , פסקאות 16-19 תאריך: חמישי, ט"ז סיון התשפ"א תקציר: המשכנו את לימוד מצוות הדם שהוטעמו ע"י הרמב"ם בכלל קבוצת הקרבנות. למדנו על טעם איסור שחיטת בשר תאווה במדבר וטעמי היתרו עם כניסת ישראל לארץ, ועל טעם מצוות כיסוי הדם ומדוע החובה נקבעה דווקא בחיה ועוף טהורים ולא בבהמה. טעמי המצוות הללו קשורים וחבוקים במשנת הרמב"ם עם ייחסו להאמנת השדים ולפולחן ולמנהגים שהתפתחו סביבם. למדנו את דבריו בעניין, ועליהם הוספנו לבאר את דעת הרמב"ם בסוגיית השדים מרחבי משנתו, ועל מה היא מבוססת במקרא ובדברי חז"ל, וביארנו לעומתה גם את דעת הכוזרי ואת דעת הרמב"ן ויסודותיה בסוגייה זו.

כותרת משנה: שיעור 130 - ח"ג, פרק מו[5] , פסקאות 20-24 תאריך: ראשון, י"ט סיון התשפ"א תקציר: תחילה לימד הרמב"ם על ההתאמה החכמה בין העברות השונות לבין סוגי הקרבנות שנקבעו לעוברים עליהם בשגגה, והראה כיצד הם הותאמו לפי העיקרון המזרז לתשובה ולתיקון שככל שהחטא חמור יותר כך הקרבן עליו פחות יותר. אחר, הביא הרמב"ם מטעמי חז"ל לסיבת בחירת העגל למילואים ופר יוה"כ שהם כדי לכפר על מעשה העגל, ובחירת השעירים לחטאות בכדי לכפר לעדת ישראל על מכירת יוסף. הרמב"ם הוסיף על דבריהם טעם נוסף משלו לבחירת השעירים, אך האריך לבאר גם את העומק והתועלות הברורות שבטעמים הללו שלימדו חז"ל. בכלל הלימוד הדגשנו את התועלות הנצחיות הגדולות לתיקון הדעות, המידות והמעשים העולות מן העבודות הללו ע"פ הרמב"ם גם מעבר לאותן תועלות לשעה שלפיהן חלק מהן נקבעו.

כותרת משנה: שיעור 131 - ח"ג, פרק מו[6] , פסקאות 25-27 תאריך: שני, כ' סיון התשפ"א תקציר: למדנו את טעמו הייחודי של הרמב"ם למה שאמרה תורה "חטאת לה'" בשעיר חטאת של ראש חודש, עוד למדנו על משמעות "אשה לה'" ו"ריח ניחוח לה'" שנאמר בעולות ולא בחטאות ובשלמים כלל, וכן לימדנו הרמב"ם את הטעם לשרפת החטאות החמורות מחוץ למחנה. בסוף השיעור עיינו בטעמו ועניינו של השעיר המשתלח על פי דעת הרמב"ם והשווינו אותה לדברי הראב"ע בעניין, וכן לדעת הרמב"ן המשקפת תפיסה שונה של מבנה המציאות והרוחניות שבה כולה. הצגנו את התפיסות השונות וחידדנו גם את ההבנה הנכונה של בסוגיה במשנת הרמב"ם לפי עניות דעתנו.

כותרת משנה: שיעור 132 - ח"ג, השלמת פרק מו[7], פסקאות 28-30 וסיכום הפרק. תאריך: שלישי, כ"א סיון התשפ"א תקציר: למדנו את הערתו המפתיעה של הרמב"ם בדבר מבוכתו בטעם מצוות ניסוך היין על המזבח וביארנו את תועלות והטעמים שבכל זאת יש במצווה במשנת הרמב"ם. אחר, למדנו על תועלות העלייה לרגל ומצוות הקהל וביארנו את הסדר והחכמה שבמהלכו של פרק מו כולו [חילקנו אותו לחמישה שלבים: א. מעשה הקרבנות (פסקאות 2-13), ב. מצוות הדם (14-19), ג. התאמת הקרבנות לשגגות (20-27), ד. ניסוך היין (28), ה. העלייה לרגל (29)]. בסיום הפרק הוספנו להשוואות את תוכן הפרק לחטיבות ההלכות של ענייני עבודת הקרבנות שב"משנה תורה" והראינו כיצד הרמב"ם כלל את כולן במורה

כותרת משנה: שיעור 133 - ח"ג, פרק מז[1], פסקאות 1-5 תאריך: רביעי, כ"ב סיון התשפ"א תקציר: ניגשנו ללימוד טעמי מצוות הקבוצה האחת עשרה - קבוצת מצוות הטומאה והטהרה. עוד לפני שהרמב"ם מתחיל לבאר את הטעם העקרוני של דיני הטומאה והטהרה כולם - הוא פותח בהקדמה חשובה על מגמת התורה להקל את טורח העבודות על האדם ולעזור לו להגיע לשלימות במינימום הטורח הנדרש. הרחבנו לבאר רעיון חשוב זה לפי כלל מופעיו והסברותיו הפזורות ברחבי המורה, וביארנו את הקשרו ומדוע וכיצד הרמב"ם מבארו כאן. אחר, למדנו את עקרונו של הרמב"ם (ע"פ רס"ג) בטעמם היסודי של מצוות הטומאה והטהרה וכיצד הן מביאות לחוויה הרצויה במקדש וליחס הנכון אליו המביא ליראת ה', לכבוד ה' ולהכנעה הראויה לפניו.

כותרת משנה: שיעור 134 - ח"ג, פרק מז[2] , פסקאות 6-7 תאריך: חמישי, כג סיון התשפ"א תקציר: את הדינים המחמירים שבדיני טומאת מת, ומורכבות תהליך הטהרה הארוך ממנו, ביאר הרמב"ם בצורה ייחודית שכל אלו לשם הערמת קשיים להגעה למקדש לשם יצירת יראה ממנו, והראה כיצד בטומאות מסוימות קושי ההיטהרות הוחמר ככל שהטומאה יותר נפוצה. הרחבנו להסביר את הייחודיות שבעיקרון וכיצד הוא נובע ומשתלב היטב עם תפיסת הטהרה העקרונית של הרמב"ם, ואף יישבנו קושיות וסתירות מדומות שמצאו המפרשים בעיקרון הנ"ל. אחרי כל זה למדנו את עקרונות החכמה והתכליות השונות הבאים לידי ביטוי והמסבירים את טעם הגדרת אבות הטומאות השונים כמטמאים (מהעקרונות: א. ריחוק מטנופים, ב. שמירת המקדש, ג. התחשבות בנהוג, ד. הקלת הטורח).

כותרת משנה: שיעור 135 - ח"ג, פרק מז[3], פסקאות 8-10 תאריך: ראשון, כ"ו סיון התשפ"א תקציר: הרמב"ם לימד על מנהגי הע"ז המטריחים מלאי הדמיונות בענייני הטומאות ואופני ההיטהרות מהם, וכיצד התורה הקלה ופטרה מהטרחות המיותרות הללו ותיעלה את ההרגלים שהורגלו בהם לאפיקים מועילים ומצומצמים בלבד. כך השיג הרמב"ם את מטרתו במציאת טעם לקביעת גדרי הטומאות השונות ועקרונות הטהרה באופן שייחודם אינו גזרת הכתוב בלא טעם בלבד. עוד דיבר הרמב"ם על משמעויות נוספות אחרות שכוונו במונחים "טומאה" ו"טהרה" שבמקראות - במשמעויות של פרישה מהתאוות, וממידות ודעות רעות וחסרות או של נקיות, והרחבנו להדגים ולבאר גם את המשמעויות הללו מרחבי משנת הרמב"ם. בשולי הדברים ערכנו השוואה מאלפת בין דברי הרמב"ם לדברי הכוזרי ועמדנו על הפרטים הדומים שבדבריהם לעומת הגישה השונה לחלוטין שיש להם בתפיסת הטומאה והטהרה, והראינו כיצד פיתח ושכלל הרמב"ם את דברי רס"ג בעניין תוך התייחסות מחודשת בכלל דבריו גם לנקודות שהוזכרו בכוזרי.

כותרת משנה: שיעור 136 - ח"ג, השלמת פרק מז[4], פסקאות 11-15 תאריך: שני, כ"ז סיון התשפ"א תקציר: המשכנו בלימוד טעמי קבוצת הטהרה להרמב"ם. למדנו על טעם איסור הכהנים להיטמא למת לשם קיום תפקידם ועל תפקיד הציץ והשעירים כחלק מתהליך הכפרה על טומאת מקדש וקודשיו, שנועד לשם מורא המקדש לשם יראת המצווה עליו. עוד למדנו על עניינה וטעמיה הייחודיים של הצרעת, ועל דרכו הייחודית של הרמב"ם בטעם לקביעת רכיבי הטהרה מן הצרעת ומטומאת המת. אחר כל אלו עיינו בטעמיה וסודה של הפרה האדומה במשנת הרמב"ם והשווינו אותה לביאור הפרה במשנותיהם והסברותיהם של חכמים נוספים. בסוף הפרק ביארנו את מבנהו ומהלכו, וסיכמנו את דרכו של הרמב"ם וגישתו העקרונית לעניין הטהרה וכן פרשנו כיצד נכללו בדבריו בפרק זה טעמים עקרוניים לכלל דיני הטהרה הן אלו שנזכרו בו בפירוש והן אלו שנעדרו ממנו.

כותרת משנה: שיעור 137 - ח"ג, פרק מח[1], פסקאות 1-5 תאריך: שלישי, כח סיון התשפ"א תקציר: לאחר שתועלות הקדושה והפרישה מהתאוות וריסונן כבר התבררו כחלק ממטרותיה של התורה, ניגש הרמב"ם להוסיף טעמים מדוע נאסרו דווקא אותם מאכלים שנאסרו לעומת שאר המאכלים, ומהן התועלות השונות מאיסורם של אלו בדווקא. כך ביאר הרמב"ם את פחיתותם של מיני בעלי החיים שנאסרו מבחינת תזונתית, וכן את איסור הדם את החלב ואת הנבלה והטריפה. באיסורו של החזיר הוסיף הרמב"ם תועלת נוספת כחלק משמירת ההיגיינה בערים (והוספנו לדון בסתירה-לכאורה ברמב"ם האם איסור החזיר הוא "חוק" וגזירת כתוב שאינה מובנת או שמא דעת האדם מכרעתו), ואת איסורי אבר מן החי ובשר בחלב ביאר הרמב"ם גם מהרחקה מקניית אכזריות וממנהגי הע"ז. בכל אלו ביארנו את דברי הרמב"ם עצמם והוספנו לדון בהם ולהשוותם לטעמי האסורים הללו גם לפי מפרשים נוספים.

כותרת משנה: שיעור 138 - ח"ג, פרק מח[2],  פסקאות 6-8 תאריך: רביעי, כ"ט סיון התשפ"א תקציר: המשכנו בלימוד קבוצה יג של טעמי המצוות – קבוצת מצוות איסורי האכילה, ועברנו מטעמי המצוות שנמנו בהלכות מאכלות אסורות לטעמי המצוות שנכללו בהלכות שחיטה. ביארנו את טעמי השחיטה ודיניה כפי שנתפרשו בפרקנו ולעיל [פרקים יז (25), כו (8-9)] , ולמדנו את טעמי איסור "אותו ואת בנו" וגדריו. בהקשר זה נזקקנו לבאר גם את מחלוקת המתרגמים שנפלה בטעמי גדרי המצווה של "אותו ואת בנו" וקביעתה בשור וזה בלבד. אחר, למדנו את טעמי מצוות שילוח הקן ועניינה לפי הרמב"ם, והרחבנו לבאר את הסתירות והקשיים הגדולים העולים מדבריו בפרקנו, שללנו מסקנות שגויות שהעלו מהם, והצענו לקשיים הללו פתרונות הולמים את מחשבת הרמב"ם ואת דבריו השונים במקומות השונים באופן שהתיישב על ליבנו.

כותרת משנה: שיעור 139 - ח"ג, פרקים מח[3] - מט[1], פסקאות מח (9-11) - מט (1-6). תאריך: חמישי, ל' סיון התשפ"א תקציר: התחלנו בתוספת ביאור, חידוד ודיוק לסוגיית הטעמים סביב מצוות שילוח הקן. אחר, למדנו את טעמי המצוות האחרונות שנכללו בקבוצת איסורי האכילה (=קבוצה יג) הלא הם כיסוי הדם, דיני הנדרים ואיסורי הנזיר, ובסיומם סיכמנו את הקבוצה ומהלכה. לבסוף החלנו בלימוד קבוצת הטעמים האחרונה (=קבוצה יד: דיני האישות ואיסורי העריות). נגענו בטעמי מצוות הנישואין בכתובה וקידושין ואיסור הקדשה, והוספנו הערה בטעמי מצוות שאר כסות ועונה ומצוות פרייה ורביה להרמב"ם, שאף הן נתבארו בהלכות אישות ואף להן ישנו קשר לקבוצת הטעמים האחרונה. סיכומם של הנושאים הללו מתמצה בתיאור הקדושה בהיבטים הבאים: קדושת היחיד בתחום האכילה, קדושת הנזיר וקדושת המשפחה.

כותרת משנה: שיעור 140 - ח"ג, פרק מט[2], פסקאות 7-11 תאריך: ראשון, ג' תמוז התשפ"א תקציר: אחר שלימד הרמב"ם את טעמי סדרי הקידושין והנישואין לפי דיני התורה (לעיל בפסקאות 2-6) הוא מוסיף כעת לבאר את התועלת והחכמה שבדיני הגרושין (פסקה 7) ובדיני הסוטה לשם יציבות הבית ותקינותו (פסקה 8). אחר (פסקה 9), הרמב"ם ביאר את החכמה והצדק שבדיני האונס והמפתה, ובהקשר זה הוספנו לבאר כיצד דבריו בעניין (ובכלל הטעמים במורה לפסוקי התורה שבכתב) משתלבים עם פרטי הלכותיה של התושבע"פ, כפי שהרמב"ם מביאם להלכה ב"משנה תורה". בסוף השיעור למדנו את טעמי הייבום והחליצה להרמב"ם (פסקאות 10-11) וביארנו את המסרים המוסריים והמחשבתיים החשובים שהוא העלה ממעשה יהודה ותמר, שהובא הנה בדרך אגב, בהקשר לטעמי מצוות הייבום, כתיאור מנהג הייבום שנהג עוד לפני מתן התורה.

כותרת משנה: שיעור 141 - ח"ג, פרק מט[3], פסקאות 10-14 תאריך: שני, ד' תמוז התשפ"א תקציר: תחילה הוספנו לעיין במצוות הייבום לפי דרכם של הרמב"ם ור' אברהם בנו, וביארנו בהקשר זה את הבנתם העמוקה במאמרי החכמים המלמדים כי "האבות קיימו את כל התורה כולה". אחר, ניגשנו לטעמי דיני התורה ב"מוציא שם רע" וביארנו את שלימות הדרכת התורה ואת אופני הצדק המופלאים שחשף הרמב"ם בעניינו. עוד ביארנו מדוע הפריד ודחה הרמב"ם את טעמי ה"מוציא שם רע" ולא ביארם במקומם עם דיני האונס והמפתה, והסברנו כיצד דבריו בכל עניין כתובת האשה שכאן במו"נ יכולים להתאים גם לדבריו בהלכות. את טעמי מצוות ספר נשים סיים הרמב"ם בביאור "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט", ובהתפעלות מהחכמה האינסופית שבצדק דיני התורה (="כל דרכיו משפט") שהיא כעין החכמה האינסופית שבשלימות חוקי הטבע (="תמים פעלו"), והעמקנו והדגשנו את ההבנה הנכונה בדברים.

כותרת משנה: שיעור 142 - ח"ג, פרק מט[4], פסקאות 15-21 תאריך: שלישי, ה' תמוז התשפ"א תקציר: למדנו את טעמי איסורי העריות השונים ע"פ הרמב"ם, רס"ג והראב"ע, והראינו מה לקח הרמב"ם מקודמיו ומה הוא הוסיף עליהם. כמו כן, נגענו בהשגת הרמב"ן על קודמיו, יישבנו אותה ולמדנו את דרכו וטעמו החילופי והייחודי שהוסיף בטעמי העריות. הוספנו לדון בסתירה-לכאורה האם העריות מכלל ה"חוקים" הם או מכלל ה"משפטים" שדעתו של אדם מכרעתם מעצמה, וחילקנו בכך בין העריות השונות ובין דיניהן השונים. לבסוף למדנו גם על ההרחקות שדרשה התורה מאיסורי העריות ועל מוסרי החכמים שהביא הרמב"ם בעניינים הללו, וראינו כיצד פרשם וכיצד הדגיש וביאר את גודל חשיבותם.

כותרת משנה: שיעור 143 - ח"ג, פרק מט[5], פסקאות 22-27 תאריך: רביעי, ו' תמוז התשפ"א תקציר: פתחנו תחילה בהערות משלימות לשיעורים הקודמים בעניין תחום טעמי המצוות לרמב"ם ובעניין טעמי הנידה לרמב"ן, ואחר ניגשנו לעניינינו. למדנו את טעמי איסור כלאי בהמה בהרבעה ובחרישה להרמב"ם והבנו מדוע אף מצוות אלו שייכות לקבוצת איסורי העריות וההרחקות מהתאווה המופרזת ומן העסק בהם שאינו הכרחי ומועיל. עוד לימדנו את טעם הכלאיים גם לפי דעת הרמב"ן. לבסוף הגענו להסברת הטעמים השונים שבאר הרמב"ם למצוות ברית המילה, העמקנו בהם והשווינו אותם בצורה יסודית לטעמי רס"ג וריה"ל ונוכחנו במה הרמב"ם נסמך עליהם ובמה הוא מסתייג מדבריהם וסולל לו דרך והסברה חדשה..

כותרת משנה: שיעור 144 - ח"ג, השלמת פרק מט[6], פסקאות 28-33 תאריך: חמישי, ז' תמוז התשפ"א תקציר: פתחנו בלימוד טעמי איסור סירוס, איסורי הביאה בקהל והנשים האסורות לכוהנים לפי הרמב"ם, ולמדנו מהם על חשיבות כבודם של ישראל והכוהנים שכבוד ה' תלוי בכבודם. עם השלמת ביאורם השלמנו גם את לימוד קבוצת המצוות האחרונה (=דיני האישות ואיסורי העריות), ביארנו את ההיגיון בסדר שהרמב"ם ביאר את טעמי מצוותיה, והתייחסנו גם למצוות שנשמטו ממנה ולטעמיהן לפי הרמב"ם. הפרק מסתיים בעקרונות אחרונים שמלמד הרמב"ם בהבנת הטעם בקביעת המצוות הפרטיות כולן - הן אלו שכבר נתבארו ב 14 הקבוצות הן אלו שטרם ונחשבות ל"חוקים" שאינם מובנים - ומלמד על תועלתן בביטול הע"ז ומנהגיה ושאר נזקיה, ועל העובדה שאין אחת מן המצוות בלא טעם. בשולי דבריו, שאותם ביארנו היטב, הסברנו אף את תועלותיהם הנצחיות של המצוות להרמב"ם הקיימות תמיד גם בלא קשר למאבק המוצלח בע"ז שהעבירה מן העולם תודה לא-ל.

כותרת משנה: שיעור 145 - ח"ג, פרק נ[1], פסקאות 1-2 תאריך: ראשון, י' תמוז התשפ"א תקציר: אחר השלמת ביאור טעמי המצוות כולם וחשיפת תועלותיהם (לעיל, פרקים לה-מט) מקדיש הרמב"ם את פרק נ' לבאר אף את תועלותיהם של סיפורי המקרא הנראים חסרי תועלת במבט ראשון ללא עיון מעמיק. העניין המפתיע שבתוך דברי הרמב"ם הללו שעליו עמדנו בשיעור זה הוא שהרמב"ם מכנה בשם "סתרי תורה" את התועלות הפשוטות לכאורה של האמנות יסוד ומוסרים מידותיים שהוא מוצא ומוציא מסיפורי המקרא השונים שבפרקנו. לביאור כוונתו הפכנו והעמקנו במשמעות המונח "סתרי תורה" שבמורה ובמשנת הרמב"ם בכלל, והראינו כיצד חשיפתם וביאורם של "סתרי התורה" זהו הנושא העיקרי של החיבור כולו, וכיצד גם פרקי טעמי המצוות ותועלות סיפורי המקרא הנראים פשוטים אף הם משלימים נדבך חשוב בהבנת "סתרי התורה" ובהבנתה לפי עומק אמיתתה וסודה.

כותרת משנה: שיעור 107 - ח"ג, השלמת פרק לז[4] ,פסקאות 26-21 תאריך: שני, יד אייר התשפ"א תקציר: בהמשך לשיעור הקודם פתחנו בלימוד טעמים נוספים שלימד הרמב"ם לדיני ערלה ונטע רבעי. (פסקאות 20-21) אחר (פסקאות 25-22) ,עיינו וביארנו את טעמי איסורי הכלאיים של הרכבת אילנות, כלאי זרעים וכלאי הכרם לרמב"ם ולרמב"ן, וביארנו אף את עניינו של ספר הרפואות שגנז חזקיה המלך בהקשר זה. בסוף הפרק (פסקה 26) ,סיכמנו בזריזות את ענייני הפרק וביארנו את ההיגיון שבמבנהו.

כותרת משנה: שיעור 108 - ח"ג, פרקים לח-לט[1] ,פסקאות 3-1 תאריך: שלישי, טו אייר התשפ"א תקציר: פרקים לח-לט עוסקים בקבוצות המצוות השלישית והרביעית שמטרתן הכוללת היא תיקון המידות. תחילה עיינו בפרק לח וזיהינו בו רבדים שונים של ערך ותועלת בתיקון המידות, ואחר, החלנו לגעת בפרק לט בביאור אופני הקניית המידות הנעלות העולה ממצוות מתנות העניים, ממתן התרומות והמעשרות לשבט לוי, ומדיני אכילת המעשר השני בירושלים.

כותרת משנה: שיעור 109 - ח"ג, פרק לט[2 ,[פסקאות 11-4 תאריך: רביעי, טז אייר התשפ"א תקציר: בפרק לט ריכז הרמב"ם את המצוות הקשורות בתיקון המידות שעיקרן הקניית נדיבות, חמלה וחסד, ואחר, לימד כיצד בפרטיהן כלולות תועלות נוספות (כמו חינוך לענווה, הכרת הטוב והקניית האמנות יסוד). כך למדנו את טעמי רוב המצוות הכלולות בספר זרעים ובספרים נוספים מ"משנה תורה", שנתבארו בפרקנו על בסיס סידרם בספר "משנה תורה" (כגון: מתנות העניים והצדקות השונות, מתנות הכהונה, התרומות והמעשרות, מתן הראשיות השונות, מקרא הביכורים ופדיון הבכורות, הערכים והחרמים,דיני ההלוואה ודיני החמלה על העבדים).

כותרת משנה: שיעור 110 - ח"ג, פרקים לט[3]-מ[1] ,פסקאות לט 12-16- מ1 תאריך: חמישי, יז אייר התשפ"א תקציר: פתחנו בלימוד מצוות הרחמים והחמלה שאותם חייבה התורה בייחס לעבדים, ולמדנו על ערכן של המצוות הללו גם בשל המידות הנעלות שהן מקנות לאדם. עוד הערנו בהקשר זה על ייחסה העקרוני של התורה למעמד העבדות כמצב נתון שבדיעבד יש להתייחס אליו כראוי, ושאין לתורה עניין להנהיגו לכתחילה. בשלב שני ניגשנו ללימוד פרק מ, וכפתיחה לפרק זה - יחד עם שאר פרקי מצוות הסדר החברתי (=קבוצות ה-ז, פרקים מ-מב) - הרחבנו לבאר את תפיסתו העקרונית של הרמב"ם במגמתם של כלל הדינים הללו, והבדלנו אותה לעומת תפיסתם של הר"ן (בדרשותיו, דרוש 11) והמהר"ל (בבאר הגולה) במגמתם ועניינם של דינים אלו ודרכי המשפט והאכיפה שלהם.

כותרת משנה: שיעור 111 - ח"ג, פרק מ[2], פסקאות 2-5 תאריך: ראשון, כ אייר התשפ"א תקציר: פתחנו בעיון בטעמי דיני נזקי הממון (אש, בור ונזקי השור בשן, רגל וקרן), והוספנו לעיין ביחס שבין שתי מטרותיהם: א) מניעת ההיזקים באמצעות יצירת הרתעה שתשפר את ההשתדלות שלא להזיק, ב) ענישה צודקת ומאוזנת בהתאם לרמת האחריות שהיתה נדרשת לשמירה מפני ההיזקים השונים. אחר, המשכנו בלימוד טעמי הקנסות שניתנו לבעלי שור שהמית עבד או בן חורין, וניסינו לבאר, לקרב וליישב את המורכבות שבדברי הרמב"ם בעניין. לבסוף עיינו בדין הריגת בהמה שהמיתה עבד או אדם, ובטעם שדנים בהריגתה ב23 דיינים אף שלא שייך כלל להעניש בהמה (ולרמב"ם הכל הוא ענישת הבעלים בכדי שיתאמצו בשמירת בהמתם). בדין זה הראינו כי לא רק שדברי הרמב"ם שמדובר בהענשת הבעלים עולים בקנה אחד עם ההלכות ומקורות חז"ל בעניין, אלא שדבריו אף נובעים מהם ונסמכים עליהם בצורה ברורה ומבוססת.

כותרת משנה: שיעור 112 - ח"ג, השלמת פרק מ[3], פסקאות 11-6 תאריך: שני, כא אייר התשפ"א תקציר: כחלק מלימוד טעמי המצוות שמגמתן לסלק עושק ונזק (=הקבוצה החמישית), לימד הרמב"ם על דין רודף המחייב להציל אדם מרצח או מאונס אפילו בנפשו של רודף, על הרחקת התורה מתאוות ממון, חימוד וגזל, ודין השבת אבידה, על דיני התורה במקרה של רוצח בשגגה ועל כלל סדרי הטקס של עגלה ערופה שנעשים לדעת הרמב"ם כחלק ממאמץ ואמצעים חכמים למצוא את רוצח ההרוג שנמצא, ולמצות עמו את הדין. בסיום הפרק ערכנו השוואה בין סידרו לבין הסדר של ספר נזקים שב"משנה תורה", מתוך כך נוכחנו עד כמה הדברים מדוייקים והעלינו הבחנות ומשמעויות חשובות בהבנת טעמי המצוות של הרמב"ם

כותרת משנה: שיעור 113 - ח"ג, פרק מא[1], פסקאות 4-1 תאריך: שלישי, כב אייר התשפ"א תקציר: החלנו בלימוד פרק מא, המבאר את עקרונות הענישה הצודקת והיעילה של התורה הבאים לידי ביטוי ברוב המצוות שנמנו ב"משנה תורה" בספר "שופטים" (=קבוצת המצוות השישית במו"נ). לאחר מבוא קצר לפרק, ניגשנו לטעמי הענישה המידתית בחבלות בגוף או ממון, ובמקרה של רצח וביארנו את עקרונותיהם ואת הדגשת מוטיב תועלת ההרתעה שהרמב"ם הדגיש בעניינם. בהקשר זה הוסיף הרמב"ם עיקרון מפתיע בדרכו בביאור טעמי המצוות שבמורה: להטעים את פשטות המקראות בדווקא בלא להיכנס לאופן קיומם המדוייק להלכה לפי התושבע"פ. הרחבנו להסביר את ההיגיון וההצדקה לפרש ולהטעים לפי עיקרון זה, ואף ניסינו לקרב ולשער גם את סודו של הרמב"ם בעניין פשר "עין תחת עין" שאותו הוא רצה להעלות על הכתב אלא להשמיע לתלמידו בע"פ בלבד.

כותרת משנה: שיעור 114 - ח"ג, פרק מא[2], פסקאות 10-5 תאריך: רביעי, כג אייר התשפ"א תקציר: פתחנו בלימוד ההיגיון והצדק שבחילוקי התשלומים, הקנסות והענישות על גניבת צאן, גניבת בקר, גזילה ועדות שקר של עדים זוממים (פסקאות 7-5), והתבוננו בטעמי הרמב"ם לעומת הטעמים שנאמרו בתלמוד בעניין. עוד טענו שכל דיון הרמב"ם בנושא (פסקאות 7-2) הועבר לפרקנו אחר שנכתב תחילה בפרק הקודם, ביססנו את הטענה וביארנו מה אנו מרוויחים ממנה. אחר, ניגשנו ללימוד עקרונות הענישה שבתורה - מהם הקריטריונים להחמיר בה ומהם הקריטריונים להקל בה, ולמדנו אלו הם העונשים והאיומים השונים שבתורה ומהו המדרג שלהם מן החמור ביותר אל הקל. בתוך הדברים הדגשנו ביארנו יסודות של חכמה וצדק שכלל הרמב"ם בכלל דבריו על ענישת הכרת שבתורה, על טעם ההחמרה החריגה ב'נשבע, ממר ומקלל חבירו בשם' (הלוקים למרות שלא עשו מעשה), ועל הצדק ובחכמה שבמניין המלקות המשתנה לכל אדם לפי כוחו.

כותרת משנה: שיעור 115 - ח"ג, פרק מא[3], פסקאות 17-11 תאריך: חמישי, כד אייר התשפ"א תקציר: אחר שכבר למדנו על מדרג הענישה שבתורה ועל העקרונות הגורמים להחמרה בה, כעת הרמב"ם ניגש להדגים את הדברים ולהטעים את כל הענישה החמורה שבתורה לפי העקרונות הללו במצווה אחר מצווה, כך שנמצאת כלל הענישה שבתורה מבוארת כמערכת מידתית וצודקת בטעמיה. בשולי הדברים הוספנו ביאור על מבנה הפרק, ועל ההיגיון שבהכללה של "חוקים" רבים יחד עם כל ה"משפטים" המתבארים בו כחלק מקבוצת המצוות השישית, (וכן על ההיגיון ועל האופן שנכללו "חוקים" נוספים גם בכלל כל שאר השביעייה הראשונה של קבוצות ה"משפטים", כלומר המצוות שדעתו של אדם מכרעת אותן גם לולא התורה)

כותרת משנה: שיעור 116 - ח"ג, פרק מא[4], פסקאות 26-18 תאריך: ראשון, כז אייר התשפ"א תקציר: פתחנו בלימוד על הסמכויות שניתנו לבית הדין הגדול לחדש גזירות, להסיק מהתורה הלכות חדשות ואף לשנות את דיני התורה לזמן מוגבל ב"הוראת שעה" לשם התאמת דיני התורה למציאות המשתנית ולשם יעילותם גם עבור מצבים חריגים, בהתאם למה שהשעה צריכה. מתוך כך הבנו גם את הקלקול הגדול לתורה והחומרה הרבה שיש בהמראת הזקן הממרא כנגד בית הדין הגדול, שהסמכות לחדש ולהכריע חייבת להיות מוגבלת ובלעדית להם בלבד. אחר, לימד הרמב"ם על היחס התורה לכוונות העבירה השונות: החל מהאנוס שפטרתו התורה, המשך בדרגות השגגה השונות, ועונשי התורה השונים לחוטאים במזיד וכלה בענישה החמורה ביותר למינים ולכופרים העוברים להכעיס וב"יד רמה" כחלק ממאמץ להתנגד לתורה מתוך כפירתם.

כותרת משנה: שיעור 117 - ח"ג, השלמת פרק מא[5], פסקאות 30-27 תאריך: שני, כח אייר התשפ"א תקציר: בהמשך לביאור עקרונות הענישה שבתורה לימד הרמב"ם את טעמן של מצוות אחדות מדיני המלחמה שבתורה: מחיית עמלק, דיני "התקנת יד ויתד" לנקיות ודין "אשת יפת תואר". בהקשר למחיית עמלק - לימד על עיקרון הענישה הקולטיבית באיזון הראוי שאליו התורה מדריכה, בהקשר ל"התקנת יד ויתד" - לימד על ערך הנקיות יחד עם העזר שבדבר לעורר למודעות להשגחה הא-להית הנילוות למחנה ישראל ועל הרמה המוסרית הראויה לשרור במחנה ישראל ועל מגמת מלחמתם "להישיר לעבודת ה' " ולתקן את העולם, ולא להלחם מתוך מטרות השחתה והחרבת עולם, ובעניין היתר "אשת יפת תואר" הראה הרמב"ם כמה צניעות, איפוק ורגישות מוסרית דרשה התורה מחיילי ישראל למרות ההיתר שהתירה להם התורה, שאף הוא הותר בלית ברירה עבור מי שאינו יכול לעמוד כנגד יצרו. בסוף הפרק סיכמנו את מבנהו ומהלכו והתייחסנו גם לטעם שמצוות שונות הושמטו מפרקנו ולא הוטעמו בו.

כותרת משנה: שיעור 118 - ח"ג, פרק מב תאריך: שלישי, כט אייר התשפ"א תקציר: למדנו על עקרונות הצדק והמוסר המונחים ביסוד דיני הממונות שבתורה. הרמב"ם הדגיש בכמה מצוות לא רק את משפט האמת והצדק של התורה אלא גם את מגמותיה להקנות מידות נעלות ולהתנהג לפיהן. בכללן לתקן את החברה בצורה מאוזנת באמצעות פיזור הרווחים בין כלל השותפים לעסקאות הממוניות, חיזוק יציבות קשרי המשפחות והאחווה כיסוד החברה ודאגה להשארת הזכויות אצל בעליהם הטבעיים. בהקשר לעקרונות הללו למדנו גם את דברי הרמב"ם בעניין היחס הראוי לאדומי, מצרי, עמוני ומואבי, וביארנו וסיכמנו את המהלך והמבנה של כלל הדברים בפרק זה ובשבע קבוצות המצוות שנתבארו עד כה במו"נ ובמשנה תורה לעומתו.

כותרת משנה: שיעור 119 - ח"ג, פרק מג[1], פסקאות 1-7 תאריך: רביעי, א סיון התשפ"א תקציר: החלנו בלימוד טעמי השביעייה השנייה מ-14 קבוצות המצוות, הלא הן שבעיית קבוצות מצוות ה"חוקים" שאין דעתו של אדם מכרעתן מעצמה, אף שגם להן ישנם טעמים ברורים. ראשונה לשבעייה זו היא קבוצת מצוות הזמנים. למדנו בכללה על טעמי השבת, ר"ה ויוה"כ, פסח- ספירת העומר ושבועות, למדנו את טעמיהן לביסוס יסודות התורה, למנוחת הגוף ולשמחת הנפש וחיזוק האחווה וכן על ההיגיון במשך הזמן שנמשך כל אחד מהזמנים הנ"ל. עוד הוספנו בשולי הדברים (בהקשר לר"ה ויוה"כ) עיון וביאור בהבדל בין תפיסת קדושת הזמנים לשיטת הרמב"ם לעומת שיטת הרמב"ן.

כותרת משנה: שיעור 120 - ח"ג, פרק מג[2], פסקאות 8-11, 14 תאריך: חמישי, ב סיון התשפ"א תקציר: המשכנו בלימוד טעמיהם ותועלותיהם של חג הפסח וחג הסוכות בביסוס האמנות היסוד ובהקניית מידות מעולות. ביסוס ההאמנות - ביסוס ההשגחה והיכולת הא-להיים באמצעות הנצחת נסי מצרים (בפסח) ונסי המדבר (בסוכות) והזכרתם לדורות. והקניית המידות - הכרת הטוב ומידת הענווה הנקנות באמצעות זיכרון מתמיד של ימי שפלות ושל התשועה מהם בחסד ה'. עוד דגש מיוחד הדגיש הרמב"ם בטעמי המועדים בכלל ובטעמי חג הסוכות בפרט - שהוא ערך השמחה וחיזוק האחווה, שאלו מן הטעמים המרכזיים המסבירים לפי הרמב"ם את טעמי רוב מצוות חג הסוכות, ארבעת המינים ועניינו של שמיני עצרת. על טעמי ארבעת המינים של הרמב"ם הוספנו אף את הטעמתם שבספר החינוך. בכלל הדברים גלש הרמב"ם גם לביאור עניין ה'זכות אבות' המהווה אחד מן הצירים שהתורה סובבת סביבם, שהוא ההבנה שהשגחת ה' דביקה בישראל להיטיב לנו בעבר, בהווה ובעתיד מכח אבותינו השלימים והטובים, אברהם, יצחק ויעקב. הקדשנו כמה דקות מהשיעור להעמיק ולבאר גם יסוד חשוב זה על פי משנת הרמב"ם.

כותרת משנה: שיעור 104 - ח"ג, פרק לז[1], פסקאות 1-3 תאריך: רביעי, ט אייר התשפ"א תקציר: כפתיחה לפרק לז, העוסק בקבוצת המצוות של מאבק התורה בעבודה זרה (=קבוצה ב), פתחנו בסקירה מקיפה היכן דיבר הרמב"ם בעניין הע"ז ברחבי המורה. אחר, ניגשנו לפרק עצמו וביארנו מדוע עיקרו מתעסק דווקא בפרטי חוקים ששייכותם לע"ז אינה ברורה ולא באיסורי עצם מעשה הע"ז המובהקים עצמם, והחלנו בלימוד אופני מעשי הכישוף שהתורה אסרה. בהקשר זה עמדנו על גישות שונות בהבנת טעם איסור המעשים הללו, וביארנו היטב את דעת הרמב"ם בזה לעומת דעות הכוזרי והרמב"ן, ונגענו בהשלכותיה הרחבות של מחלוקת זו.

כותרת משנה: שיעור 105 - ח"ג, פרק לז[2], פסקאות 4-12 תאריך: חמישי, י אייר התשפ"א   תקציר: תחילה (פסקאות 2-7) למדנו על דרכיהם של המכשפים ועל תפיסותיהם המושתתות על אמונות הע"ז היסודיות ומדוע כה החמירה התורה בציוויה: "מכשפה לא תחיה". אחר (פסקאות 8-9), ביאר הרמב"ם כיצד איומים וקללות מסויימות שנאמרו ב"דברי הברית" בתורה - נאמרו בצורה מדוייקת בכדי להוציא ממעשי המכשפים שהיו נפוצים באותם הימים. לבסוף (פסקאות 10-12), למדנו את משנתו הסדורה של הרמב"ם בעניין האיסור ללכת בחוקות הגויים וב"דרכי האמורי" השונות, את יחסו ל"סגולות" ולקמיעות, וכיצד הגישה לנושא מהווה לדעתו מן התנאים היסודיים ביותר לתבונה ולעיקר שלימותו של האדם, והמאפשרים את קניין מעלותיו כולן.

כותרת משנה: שיעור 106 - ח"ג, פרק לז[3], פסקאות 13-20 תאריך: ראשון, יג אייר התשפ"א תקציר: פתחנו (בפסקה 13) בביאור הטעמות איסורי השחתת הפאות והזקן, כלאי בגדים ו"לא ילבש" המהווים חלק מהמגמה להתרחק מחוקות הע"ז של הגויים ומתפיסותיהם. דנו גם בתועלת האיסורים הללו לדורות. לאחר מכן (פסקאות 14-20), למדנו על האיומים ועל הדרכים הערמומיות של כומרי הע"ז להטמיע את דעות ההבל שלהם בהמון וכיצד גרמו להם לפעול בהתאם אליהן, וכן כיצד פעלה התורה בתחכום לסלק לחלוטין את אותם דעות ומעשים ולהכווין גם את ההמון לאמת, לחכמה ולשלימות אמיתית. בהקשר זה נתבארו היטב טעמי איסור העברת הבנים לפני המולך, איסור ערלה ודין "נטע רבעי".

כותרת משנה: שיעור 97 - ח"ג, פרק לה[1], פתיחה ל14 קבוצות המצוות תאריך: שני, ל ניסן התשפ"א תקציר: בפרק לה מתחיל הרמב"ם את ביאור טעמיהן של כל המצוות כולן באמצעות חלוקתן ל14 קבוצות לפי טעמיהם, וביאור הטעם הכולל של המצוות הנכללות בכל קבוצה. כמבוא לחלוקה זו ביארנו תחילה כיצד המטרות הכוללות של התורה שנתפרשו בפרקים הקודמים (השלמת האדם והחברה בגוף ובנפש; בדעות, במידות ובסדר חברתי) נכללו ונפרטו לפרטים ב14 קבוצות המצוות המתחדשות כאן. אחר, הרחבנו לבאר את המבנה האדריכלי המופלא של סדר המצוות בחיבורו הגדול "משנה תורה" והשוונו אותו לסידרם לפי טעמיהן שב14 הקבוצות שבמורה הנבוכים. הראינו כיצד בשני החיבורים קיימת חלוקה משנית לשתי שביעיות העוסקות במצוות היחיד לעומת מצוות האומה (במשנה תורה) או ב"חוקים" לעומת "משפטים" (במו"נ), וכיצד אף חלוקות אלו מתחלקות בעצמן שוב לקבוצות מצוות המכוונות לתיקון הדעות, המידות וסדרי החברה.

כותרת משנה: שיעור 98 - ח"ג, פרק לה[2], פסקאות 0-4  תאריך: שלישי, א אייר התשפ"א  תקציר: דייקנו מדוע נראה שחלוקת המצוות של הרמב"ם ל14 קבוצות ב"משנה תורה" ובמו"נ (ועוד) הינה חלוקה מכוונת על ידו בדווקא והצענו אפשרות לבאר מדוע.  אחר ניגשנו לעיין בחלוקתן וטעמיהן של 4 קבוצות המצוות המקנות האמנות ודעות יסוד אמיתיות הנדרשות לשלימות האדם.  על אודותן הוספנו הערות אחדות.  ביארנו את דרכו של הרמב"ם במניית האמנות יסוד בכלל המצוות, בשונה מדעת הרח"ק בספר "אור השם" ותלמידו הר"י אלבו בספר העיקרים, וביארנו את מהותן ועניינן של מצוות ההאמנות הללו.   עוד עיינו ביחס בין מקומן של המצוות שנכללו ב4 הקבוצות הללו לעומת מקומן ב"משנה תורה", ונתנו טעמים לשתי החלוקות.

כותרת משנה: שיעור 99 - ח"ג, פרק לה[3], פסקאות 5-7  תאריך: רביעי, ב אייר התשפ"א  תקציר: תחילה למדנו על מגמות המצוות שבקבוצות החמישית-השביעית לתקן ולהסדיר את החברה, והשווינו והוספנו לבאר את סדרן וחלוקתן במו"נ לעומת חלוקתן במשנה תורה.  אחר, עם השלמת העיון בשבעיית קבוצות המצוות הראשונה (=המצוות שדעתו של אדם מכרעת אותן), העמקנו להבין ולבאר את טעם אופן הטעמתן על ידי הרמב"ם בהדגשה תועלתית תוך התעלמות מערכן המוסרי האידיאלי של המידות הטובות ושל הנהגת החברה בחוקי צדק. הרחבנו להראות היכן הרמב"ם מדבר בפירוש גם על ערכן האידיאלי של המידות ועל תועלתן ההכרחית לשם קניין החכמה (דברים שנעדרים מכאן), וביארנו מדוע נכון להדגיש בטעמי המצוות כעיקר דווקא את תועלתן לתיקון החברה כולה המתקיימת בפועל בכלל כולו, ולא את הערכים והתכליות שיוצאות אל הפועל רק ביחידים.  עוד העמקנו לבאר את אופן ההתאמה בין האידיאל של קיום המצוות מאהבה כקיום האמת הרצויה בעצמה ובין קיום המצוות לשם טעמיהן ותועלותיהן המבוארים בכלל פרקי טעמי המצוות.

כותרת משנה: שיעור 100 - ח"ג, פרק לה[4], פסקאות 8-14  תאריך: חמישי, ג אייר התשפ"א  תקציר: למדנו את הטעמים הכוללים של השביעייה השנייה של קבוצות המצוות, הוספנו לבאר את עניינן של מצוות קבוצות אלו כמצוות מסוג ה"חוקים" שדעתו של אדם אינה מכרעת אותן מעצמו למרות שלא רק שיש להן טעם אלא שלרוב - טעמן גלוי ומובן.  עוד ביארנו גם את ההיגיון בדרך חלוקתן וסדרן הפנימי של הקבוצות הללו (9-8 אהבה,זמנים: מצוות היחיד לדעות; 12-10 מקדש, קרבנות וטהרה: מצוות הציבור לדעות; 14-13 איסורי אכילה, אישות ועריות: ריסון התאוות ותיקון המידות), והשוונו אותו בפירוט לסדר הופעתן במשנה תורה.

כותרת משנה: שיעור 101 - ח"ג, פרק לה[5], פסקאות 15-16  תאריך: ראשון, ו אייר התשפ"א  תקציר: בסוף פרק לה הוסיף הרמב"ם למיין את 14 קבוצות המצוות שלו לפי חלוקת המצוות של חז"ל למצוות ש"בין אדם לחבירו" ומצוות ש"בין אדם למקום".  עוד הוסיף שם הרמב"ם הגדרה ייחודית למצוות ש"בין אדם למקום" ורמז לערכן התכליתי לעומת מקומן האמצעי של המצוות ש"בין אדם לחבירו".  העמקנו והרחבנו ולבאר את משמעות דברי הרמב"ם וחידושיו בכל זה.

כותרת משנה: שיעור 102 - ח"ג, פרק לו[1], פסקאות 1-4  תאריך: שני, ז אייר התשפ"א  תקציר: החלנו בלימוד טעמיהן ותועלותיהן הברורות של המצוות שבקבוצה הראשונה, קבוצת דעות היסוד.  פרטנו את האמנות היסוד הנכללות בקבוצה, ודיברנו על תועלתן לשלימות הנפש, להקניית הנצחיות עבורה, ולתיקון המידות והמעשים גם בעולם הזה.  עוד הדגשנו את נכונתן של כל האמנות היסוד הללו שהתורה מלמדת, ושקריאת התורה אליהן הינה בהתאם לרמת וודאותן וחשיבותן במציאות גם לולא שניתנה תורה.  הרמב"ם צירף לקבוצה זו גם את השבועות והתעניות ולימד כיצד גם הן מקבעות את יחס הרוממות הראוי כלפי ה' ואת אמונת ההשגחה וכיצד האמנות נכונות וחשובות אלו מועילות גם לתיקון המעשים כולם.  בהקשר זה הוספנו חידודים לבאר את הסדר המכוון של הרמב"ם בחלוקת קבוצות המצוות במו"נ לעומת הדרך שסידרם ב"משנה תורה".

כותרת משנה: שיעור 103 - ח"ג, השלמת פרק לו[2], פסקה 5  תאריך: שלישי, ח אייר התשפ"א  תקציר: בסיום קבוצת המצוות הראשונה, מטעים הרמב"ם גם את מצוות התשובה. מצווה המבססת את ההאמונה באפשרות לתקן, לתקן באופן תמידי. יתר על כן, התשובה לדעת רבינו מצילה מן הייאוש, ומעצירת ההתקדמות (ההשתלמות).  בנוסף, נבאר את תורף התועלות שבמצוות התשובה. את העיקרים הקשורים בה. כמו, הבחירה החופשית, האמנת ההשגחה, השכר והעונש, והעבודה מאהבה. נציע הסברים היכן רמז הרמב"ם עיקרים חשובים אלו בכלל הקבוצה. נגלה מדוע רבינו קיצר מאוד בביאור כל אלו בקבוצה הראשונה.   לתגובות: bentsyonuriel@gmail.com

כותרת משנה: שיעור 77 - ח"ג, פרק כו[3], הרחבה תאריך: ראשון, ב אדר תשפ"א תקציר: הצגנו את שתי השיטות אצל חכמי ישראל בעניין נתינת טעמים לכל פרטי המצוות;דעת הרמב"ם שהכרחי שיהיו פרטים שאין בהם טעם הגיוני בבחירתם בדווקא מלבד ההישמעות לצוויהא-להי, ודעת החולקים עליו הסבורים שגם לכל הפרטים חייב להיות טעם הנשגב מבינתנו. חידדנו את שורש המחלוקת בעניין מהות הטעמים למצוות - האם הם דווקא כאלו הניתנים להבנה אנושית או שהם גם כאלו שתועלתם אינה ידועה לנו. עוד הארכנו להציג ולדון בפירושים והבנות שונות בדעת הרמב"ם עצמו בענייננו, וביססנו את הבנתנו שהיא הנכונה והפשוטה ביותר בכוונתו לפי עניות דעתנו.

כותרת משנה: שיעור 78 - ח"ג, השלמת פרק כו[4] - תחילת כז[1] והשוואות למשנה תורה תאריך: שני, ג אדר תשפ"א תקציר: התחלנו בלימוד תוכניתו של הרמב"ם לפרקים הבאים אותה הוא הציג בסוף פרק כו. המשכנו בעיון מקיף ותמציתי בהלכות נבחרות במשנה תורה, ובאמירות מפירוש המשנה שעולה מהם מסרים מקבילים במדוייק לדרכו ולרוחו של הרמב"ם אצלינו במורה בפרקים אלו. לבסוף החלנו אף בלימוד פרק כז על שתי מטרותיה העיקריות של התורה.

כותרת משנה: שיעור 79 - ח"ג, פרק כז[2], פסקאות 3-7 - תחילת פרק כח[1], פסקאות 1-2 תאריך: שלישי, ד אדר תשפ"א תקציר: בפרק כז הרחיב הרמב"ם ללמד על שתי שלמויותיו של האדם לקיומו השלם בגופו בעוה"ז ולקיום נפשו הניצחי לעולם הבא, וכיצד שתי מטרות התורה בכלל מצוותיה הן תיקון כלל המון העם בשתי השלמויות הללו במיטב היכולת. הרמב"ם מצא מקור מפורש שאלו שתי מטרות התורה, בכתוב: "לְטוֹב לָנוּ כָּל־הַיָּמִים (=בעוה"ב), לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה (=בעוה"ז)". בפרק כח החל הרמב"ם לפרוש בפנינו את דרכי התורה העיקריות בענייני ההאמנות והדעות, וביאר כיצד התורה מלמד אותן וכיצד באמצעותן היא מתקנת ומדריכה את בני האדם הן לשלימות קיומם בעוה"ז והן לשלימותם הנצחית לעוה"ב.

כותרת משנה: שיעור 80 - ח"ג, פרק כח[2], פסקאות 3-5 תאריך: רביעי, ה אדר התשפ"א תקציר: בהמשך פרק כח הרמב"ם מעלה מסקנות ביניים על טעמיהם ותכליתם של המצוות כולן שהן לקיום הנפש ע"י ההאמנות, ע"י הדרכה לתיקון המידות ובאמצעות השלטת סדר חברתי. הוספנו להציג כיצד הדברים ניכרים גם במבנהו הכללי של ספר משנה תורה.  בסוף הפרק עוד חוזר הרמב"ם ומגיש את העובדה שבין ההאמנות שהתורה מלמדת ישנן גם כאלו שעיקר תכליתן היא לתיקון החברה, ושלא כולן הובאו רק בעבור קיום הנפש הניצחי. הרחבנו בעניין זה לסלק תפיסה מוטעית בעניין ההאמנות הללו הנדרשות לתיקון החברה, כאילו זהו סוג של שקר לתועלת חלילה, אלא לימדנו שאף הן נכונות בודאי ואפילו סינונן שאינו מדוייק לכאורה - הרי שהוא הדרך הנבחרת ללמד אמיתות לכל אחד לפי יכולת השגתו. השתדלנו אף לבסס את דברינו היטב ע"מ להוכיח שכך היתה כוונתו של הרמב"ם באמת.

כותרת משנה: שיעור 81 - ח"ג, הרחבה לפרק כח[3] תאריך: חמישי, ו אדר תשפ"א תקציר: הרחבנו לבאר מהי החשיבות הגדולה שבשלה הדגיש הרמב"ם את הצורך להבין את מציאותן של ההאמנות ההכרחיות לתיקון החברה, מלבד ההאמנות הנדרשות לשלמות קיומו הנצחי של האדם עצמו. עוד הבחנו כי בכלל פרק כח נרמז גם העיקרון החשוב בטעמי המצוות שבכדי לבסס האמנות בקרב כלל הציבור יש הכרח לקבע אותן על ידי מעשים דווקא (עיקרון נזכר בביאור ברמב"ם עצמו לעיל ב,לא; א,לו; ועוד להלן). בהקשר זה הדגשנו גם את חידושה של תורת משה ומצוותיה המעשיות לתיקון כלל האנושות לעומת הקריאה בשם ה' של אברהם לפני נתינת התורה.

כותרת משנה: שיעור 82 - ח"ג, פרק כט[1], פסקאות 1-6 תאריך: ראשון, ט אדר התשפ"א תקציר: לשם ביאור טעמי מצוות וחוקים הקשים להבנה - החל הרמב"ם לתאר את תפיסותיהם של עובדי הע"ז הקדומים ואת המאבק בהם שהחל אברהם אבינו שנשלם רק על ידי תורת משה ומצוותיה. בתיאור תרבות הע"ז נסמך הרמב"ם על שרידי חיבוריהם של  עובדי הע"ז שתורגמו לערבית, שאחד מהם הוא "ספר העבודה הנבאטית", שנזכר גם בספר הכוזרי. בהקשר זה ניסינו להראות את הקרבה הרעיונית שיש בין דברי הרמב"ם לדברי ריה"ל גם בנושא זה, כמו בנושאים אחרים, יחד עם ההבדלים וההדגשים השונים שבדברי שניהם. עוד דיברנו על משמעותה ומרכזיותה של הקריאה בשם ה' של אברהם אבינו במשנתו של הרמב"ם, וכיצד כל חייו וחיבוריו היו מאמץ מתמיד להמשיך את אותה קריאה אדירה.

כותרת משנה: שיעור 83 - ח"ג, פרק כט[2], פסקאות 7-11 תאריך: שני, י אדר התשפ"א תקציר: למדנו על התפיסה שהובילה בימי קדם לעבודת הפסלים ועצי האשרה, למדנו על דרכי המאבק שאברהם אבינו החל לנקוט בכדי להציל מטעויות העבודה זרה הללו ועל דרכי משה בתורתו שהשלימו את מחייתן מן העולם. עוד לימדנו הרמב"ם כיצד הע"ז ומנהגיה גורמים לטרחים רבים ולמחיית השלימויות האנושיות בדרכים מתועבות, וכיצד התורה לעומתם מביאה לתכלית השלימות האנושית הכלולה ב"אהבה ויראה ותו לא" בלא טורח. בהקשרים הללו הוספנו ביאור כיצד מצוות רבות הן רק בגדר אמצעים לתכלית הכוללת של התורה, וביארנו בקצרה את תועלתן של המצוות לסילוק הע"ז ותפיסותיה אף לאחר שתפיסות אלו כבר חלפו להן מן העולם.

כותרת משנה: שיעור 84 - ח"ג, השלמת פרק כט[3], פסקאות 12-21 תאריך: שלישי, יא אדר התשפ"א תקציר: הרמב"ם הוסיף לפרט את המעשיות השיקריות-מגמתיות של "ספר העבודה הנבטית", ופרט את ספרי הע"ז השונים ששרדו, תורגמו לערבית והגיעו לידו ולימד שעיונו בכל אלו היה בשבילו "שער גדול" להבנת טעמי המצוות ודרכי מלחמתה של תורה בתרבות הע''ז שמילאה את העולם בימי קדם.בהקשר זה ביארנו בצורה תמציתית גם את דעת הרמב"ם ביחס להימצאות השדים ומהותם. אחר, נפגשנו עם זיופי סיפורי התורה וניסיה של עובדי הע"ז, כגון דבריהם על מעמד הר סיני ועל מעשה אדם וחווה (ובהקשר זה דנו גם בהבנה נכונה של העניין לדעת הרמב"ם). את הפרק חתם הרמב"ם בתיאור מגמת התורה למחייה מוחלטת של הע"ז מן הלבבות ומן המציאות ובאמרת חז"ל המבהירה את הצורך בכך (שנמצאת מבוארת היטב לאור פרקנו) - "שכל המודה בעבודה זרה כופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בעבודה זרה מודה בכל התורה כולה".

כותרת משנה: שיעור 85 - ח"ג, פרק ל תאריך: רביעי, יב אדר תשפ"א תקציר: בפרק ל הרמב"ם מוסיף ללמד על אמונותיהם והבטחותיהם של עובדי הע"ז בעניין הייחס שבין פולחניהם לבין עבודת האדמה וההצלחה בה, ועל דרך התמודדותה של התורה עם הבטחות השווא הללו באמצעות דחייתן על ידי הבטחות אמת חלופיות של ענישה לטועים אחר הע"ז ושכר בעוה"ז ובעוה"ב לשומרים אותה. הדגשנו כיצד נכון להבין לדעתנו את הבטחות התורה הללו - כהבטחות אמת שנאמרו בסגנון ייחודי, שאינו מדוייק מבחינה מסוימת, אך הכרחי בכדי להועיל ולהצליח להשיב על ידיהן את ההמון מנהייתם אחר הע"ז וטעויותיה. עוד סיכמנו את מהלך הפרקים האחרונים (כח-ל) והעולה מהם על שיטותיה השונות של התורה להקנות האמנות נכונות ומועילות לשני השלימויות האנושיות.

כותרת משנה: שיעור 86 - ח"ג, פרק לא תאריך: חמישי, יג אדר תשפ"א תקציר: הרמב"ם הציג גישה לטעמי המצוות שקשה בעיניה לתת טעמים מובנים למצוות ולבאר שתכליתן לתקן את האדם בשיטות הגיוניות אלא הרצוי לפיה הוא להשגיב ולרומם את המצוות מחוץ לתחום התבונה האנושית ולמעלה ממנה. הרמב"ם דוחה בתוקף שיטה זו ומבאר את ההכרח לדעתו לבאר את טעמי המצוות ותועלותיהם דווקא בתחום התבונה, ורק בתחומה. הרחבנו לבאר את יסודות המחלוקת ולדון במקורותיה והכרחיה של כל גישה, ועמדנו על חשיבות ההבחנה הברורה בין הגישות לשם הבנה נכונה של דברי הרמב"ם בסוגיית טעמי המצוות.

כותרת משנה: שיעור 87 - ח"ג, פרק לב[1], פסקאות 1-5 תאריך: ראשון, טז אדר תשפ"א תקציר: הרמב"ם הצביע על בריאת הטבע ויצוריו כולם ודרך הנהגתם על ידי הבורא בצורה הדרגתית מתוחכמת ומופלאה, ולימד והראה כיצד באותה הדרך הדריך ומדריך ה' את ישראל בהיסטוריה ובאמצעות מצוות התורה באותה צורה הדרגתית מתוחכמת ומופלאה על מנת להביא את ישראל ממקומם ומצבם הראשוני ועד לתיקונם השלם, בהדרכה המתאימה ביותר להם והמקדמת ביותר עבורם. לפי עיקרון זה מבאר הרמב"ם את הטעם העקרוני הכללי שבעבורו ציוונו ה' בעבודת הקרבנות כצורתה, שהיא שיטת עבודה המונחת בטבע האדם ושבה כבר הורגלו בני האדם בימי נתינת התורה. כהשלמת ביאור דברי הרמב"ם ביארנו כיצד העבודה הזו התחילה כבר מקין והבל ונח, ובכך השבנו לחלק מהשגות הרמב"ן על טעמי הקרבנות של הרמב"ם.

כותרת משנה: שיעור 88 - ח"ג, פרק לב[2], הרחבות לפסקאות 4-6 תאריך: שני, יז אדר תשפ"א תקציר: התקדמנו בלימוד דרכו של הרמב"ם בטעמי הקרבנות שאותה הוא מציג בתחילה בפרקנו בפסקאות 1-6, והוספנו בביאור של כלל התפיסה ובהיגיון שבה. עוד הראינו שאחד הרעיונות היסודיים של הרמב"ם בנושא נמצא כבר אצל ריה"ל בהקשר אחר, בביאורו לחטא העגל. ציינו כי אף שלריה"ל דרך שונה מאוד בטעמי המצוות והקרבנות (שהצגנו אותה בקצרה), הרמב"ם בודאי השתמש בדבריו ושכללם לפי דרכו (הן בפרקנו, והן להלן בפרק מה, בטעם הכרובים).  כמו כן, השלמנו את ביאור מקומו של פרק לא כהקדמה משלימה לטעמי הקרבנות לפי הרמב"ם, הבאה להוציא מטעמיהם בגישת ריה"ל והרמב"ן. בסוף השיעור ביארנו בצורה תמציתית גם את דעת הרמב"ן בטעמי הקרבנות, וכיצד ביארום גם הראב"ע ובעל ספר העיקרים (ג,כה).

כותרת משנה: שיעור 89 - ח"ג, פרק לב[3], פסקאות 7-11 תאריך: שלישי, יח אדר תשפ"א  תקציר: הרמב"ם ציין את נקודות הקושי העולות בהכרח ממבט ראשוני ושטחי על שיטתו בטעמי הקרבנות, (שלפיו הם בגדר אמצעים עבור קיבוע האמונה והעבודה התכליתיות שנקבעו כאילו בדיעבד בהתאם להרגלים ולצרכים האנושיים ואינם המטרה הסופית ולא מטרה כשלעצמה), והראה כיצד מבט עמוק בדרכי הנהגת ה' בטבע, בהיסטוריה ובתורה מלמד שאכן כך היא הדרך המתוחכמת של ה' שבה הוא פועל בעולמו להנהיגו ולתקנו בעקיפין בלא לגעת ובלא לשנות את יכולת הבחירה האנושית ואת טבעם של פרטי בני אדם, ובהתאם לאותה דרך מתוחכמת ועצה עמוקה יש להבין גם את טעמי הקרבנות ודרך פעולתם ותועלותיהם לתיקון האמונה.

כותרת משנה: שיעור 90 - ח"ג, פרק לב[4], הרחבות לפסקאות 7-11 תאריך: רביעי, יט אדר תשפ"א תקציר: תחילה הראינו כיצד חזר הרמב"ם על העיקרון ההנהגה המתוחכמת והעקיפה שבפרקנו גם באיגרת תחיית המתים (עמ' שסח-שסט, שעג) בכדי לבאר מדוע לא נתבארה בתורה במפורש ההבטחה על תחיית המתים. אחר, העמקנו חקר בבירור הטעמים והיסודות לצורת ההנהגה הא-לוהית העקיפה ומהי הסיבה לפי הרמב"ם שהבורא לא חפץ ולא יחפוץ לעולם לשלול לאדם את בחירתו או לשנות את טבעו. לבסוף יישבנו סתירה חמורה בין ניסיון הבנת עקרונות הנהגת ה' שבפרקנו (יחד עם טענת הרמב"ם בפרק לא שטעמי המצוות צרכים להיות בהכרח בתחום התבונה האנושית), לבין טענת הרמב"ם לעיל ב,כה5 שהבנת הנהגת ה' ובחירותיו כולן מחוץ לתבונת האדם.

כותרת משנה: שיעור 91 - ח"ג, פרק לב[5], פסקאות 12-15 תאריך: חמישי, כ אדר תשפ"א תקציר: הרמב"ם לימד על היות עבודת הקרבנות מכלל "הכוונה השנייה" (כלומר, אמצעיים למטרה ואינם מטרה לעצמה), וביאר לפי זה את ההבחנה הקיימת בהלכה בין חיובי הקרבנות ותדירותם הנמוכה בשגרת חיי האדם לבין חיובי התפילה והעבודה התמידיים הממלאים את שיגרת חיינו, מחמת הכרחיותם וקרבתם אל "הכוונה הראשונה" (כלומר, אל המטרה שהיא הדעה את ה' וההליכה בדרכיו). לפי זה באר הרמב"ם נבואות רבות שבהם הוכיחו הנביאים את החושבים את עבודת הקרבנות לעיקר ומתרכזים בה במקום בתיקון האמונה ובדרכי המוסר. באופן מיוחד התמקד הרמב"ם בביאור דברי ירמיהו שהביא את תוכחת ה' וטענתו - "כִּי לֹא־דִבַּרְתִּי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל־דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח" - שרבים התקשו בהם ביותר (האם אכן לא נצטווינו על עולה וזבח?!), ולשיטת הרמב"ם הדברים נמצאים מבוארים היטב בשתי דרכים שביאר הרמב"ם לפי העיקרון הנ"ל. עוד הבאנו אף את ביאורו של ריה"ל לדברי ירמיהו הללו שאף הוא ביארם ע"פ דרכו.

כותרת משנה: שיעור 92 - ח"ג, עוד בהקשר לפרק לב, ופרק לג[1] פסקאות 1-4 תאריך: ראשון, כג אדר תשפ"א תקציר: לאחר שלמדנו על שתי הגישות בטעמי הקרבנות, גישת הכוזרי וגישת הרמב"ם - הוספנו להתבונן לאורם בחידוש הקרבנות בימינו. עבודת המקדש והקרבנות נראית כיום קשה בעיני רבים ורחוקה מן הלב ומן ההיגיון אפילו של חלק משומרי התורה, לכן השתדלנו לקרבה ולבאר את אופני יישובה על הלב על פי שתי הגישות הנ"ל. עוד הוספנו דברים - בהשראתו של פרק לב - על חובת השתדלותינו בנושא יחד עם מבט על דרך ההשגחה הא-להית המתוחכמת השותפה בודאי בניהול מהלך ההתקדמות לקראת בניין המקדש וחידוש עבודת הקרבנות, הקובעת גם את קצב המהלך ושלבי הצלחתנו בו. אחרי כל זה למדנו את רוב פרק לג על מטרות התורה בתחום המידות וההתרחקות מהנהייה העיוורת אחר התאוות וההנאות הגורמות למחיית כל השלימויות האנושיות, והדגשנו את ההדרכה המושכלת המאוזנת החילופית של התורה וכיצד היא מדריכה לתיקון כוחות הגוף והנפש כולם.

כותרת משנה: שיעור 93 - ח"ג, השלמת פרק לג[2]-תחילת לד[1] וביאור מהלך הפרקים כה-לד תאריך: שני, כד אדר תשפ"א תקציר: תחילה השלמנו את לימוד פרק לג. למדנו על המקום הנכון שנותנת התורה לנקיות הגוף דווקא לאחר התיקון הפנימי וכתוספת עליו (פסקה 5), והרחבנו בעניינו לבאר ולפרט את מטרות התורה בתחום המידות ותיקון המעשים כשער להבנת טעמיהם של מצוות רבות (פסקה 6). אחר, עיינו וביארנו את מבנה עשרת פרקי ההקדמות של הרמב"ם (כה-לד) לפירוטו לטעמי המצוות לפרטיהם (בפרקים לה-מט), וביארנו את מהלכם. כך הוא להבנתנו: שלב א, פרקים כה-כו: ההכרח בטעם לכל מצוות ה' ולכל פעולותיו. שלב ב, פרק כז: מטרות התורה הכוללות. שלב ג, פרקים כח-לד: פירוט מטרות התורה ופירוט דרכיה להשגת המטרות: בהקניית האמנות (כח-לב); במידות ומעשים (לג); ובדרכיה באופן כללי (לד). בסוף השיעור החלנו  בלימוד פרק לד (פסקה 1), ונמשיך בו בע"ה בשיעור הבא.

כותרת משנה: שיעור 94 - ח"ג, פרק לד[2], פסקאות 1-4 תאריך: שלישי, כה אדר תשפ"א תקציר: בפרק לד הרמב"ם מסביר את דרכה של התורה לתת הדרכות כלליות ומוחלטות שאינן תלויות במקום ולא בזמן המועילות לרוב בני האדם ברוב המצבים בכל שינויי הזמנים והמקומות, בלא להשגיח בפרטים ומצבים חריגים שבהם לא תשלם הכוונה. הרחבנו לבאר מדוע להרמב"ם דווקא הדרכה כזו זוהי ההדרכה השלימה ביותר האפשרית, וכיצד הדברים משתלבים ועולים בקנה אחד עם משנתו בסוגיית ההשגחה. כמו כן, ביארנו כיצד הדברים ייחודיים וחשובים מאוד להשלמת ההבנה דווקא של משנת הרמב"ם בטעמי המצוות, וכיצד לפי ריה"ל והרמב"ן וסיעתם בהבנת טעמי המצוות - כל התפיסה שונה לחלוטין, באופן שדברי הרמב"ם שבפרקנו אינם משתלבים כלל עם עקרונותיהם.

כותרת משנה: שיעור 95 - ח"ג, פרק לד[3], הרחבות וסיומו עד פסקה 5  תאריך: רביעי, כו אדר תשפ"א תקציר: הרחבנו בעניין אופיים הכללי של חוקי התורה ובתועלות שיש במוחלטותם, למרות החסרונות הנמשכים מכך בהכרח באופן חריג במצבים מסויימים. הראינו כמה מקורות ברמב"ם בהם הוא מתייחס כיצד ניתן לתקן גם חסרונות מקומיים הנגרמים מהחוק הכללי ע"י הסמכות שניתנה לחכמים לתקן סייגות לתורה או להורות בה הוראת שעה, והדגשנו את חובת הפרט ואחריותו להוסיף שלימות בדעת ובמעשים, מאחר שאין בטבע עצם עשיית חוקי התורה לבדם לתקן כל אדם פרטי ולהביאו למלא שלמותו בלא תוספת השתדלות שכזו גם מצידו. עוד הרחבנו למנות את הטעמים השונים והמעלות שיש דווקא בדרך של קביעת החוקים הא-להיים הכוללים, וציינו שבדרך זו נתייחדה תורת משה בהדרכתה הניצחית המביאה לתיקון האנושות הכולל לעומת התחלת הקריאה בשם ה' של אברהם אבינו.

כותרת משנה: שיעור 96 - ח"ג, הרחבות אחרונות לפרק לד[4] תאריך: חמישי, כז אדר תשפ"א תקציר: פתחנו בסיכום קצרצר למהלכם של עשרת פרקי ההקדמות של הרמב"ם לטעמי המצוות (כה-לד). אחר, הוספנו עיון חשוב בתועלות ההסתרה והגילוי של טעמי המצוות; מהי דרכה של התורה בעניין, עבור מי ראויה ההסתרה ועבור מי הגילוי, ומדוע הרמב"ם בוחר לגלות גם במחיר הפסד תועלות ההסתרה לכאורה. עוד העמקנו בביאור תרומתם העמוקה של פרקי טעמי המצוות והבנתם לטובת הבנת הנהגת ה' בעולמו והכרת דרכיו, שהיא עיקר הדרך להכירו, להתקרב אליו ולהידמות בדרכיו.

כותרת משנה: שיעור 66 - ח"ג, השלמת פרק כג[6], פסקאות 14-18 תאריך: חמישי, טו שבט התשפ"א תקציר: עיינו במגמה של אליהוא (וכן של התגלות ה' לאיוב מתוך הסערה) בתיאור הנרחב של העניינים הטבעיים הרבים, ובפרשנות הרמב"ם למגמה זו, כאמצעי להבנת סודן של ההשגחה והידיעה הא-להיות הנשגבות במבינת האדם בהבנה נכונה בלא אבסורדים ובלא סתירות פנימיות (מעבר להבנת עקרונות צדק ההשגחה שכבר התבררו ממשלי השטן והמלאך המליץ). עוד עמדנו על כך שכלל העקרונות בהשגחה שלימד הרמב"ם בפרקים הקודמים - נכללו כולם ברמיזות בפרקי איוב ובאותו סדר שהם נתבארו בתחילה,(1. טוב המציאות למרות ההעדרים שבטבע החומר שבפרקים ח-טו = השטן שבפרק כב;2. הדעות בהשגחה לעומת יסוד ההשגחה הנלווית לשכל שבפרקים יז-יח = המלאך המליץ לעומת שאר הדעות שבפרק כג;3. ידיעת הא-לוה והשגחתו שאינן כשלנו שבפרקים יט-כא כבסיום דברי אליהוא).הבחנה זו ביססה את פיענוחי הרמזים שלנו שבכל עניין איוב. סיימנו בהעמקה בעניין 'העשייה מאהבה, והשמחה בייסורין' שבו חתם הרמב"ם את מסרי הסוד של איוב, ופרשנו לפי זה מדוע השמיט הרמב"ם את סיום ספר איוב על שיבת ה' את שבותו ואת תיאור כל הטוב שניתן לו אז.

כותרת משנה: שיעור 67 - ח"ג, פרק כד[1], פסקאות 1-4 תאריך: ראשון, יח שבט התשפ"א תקציר: פתחנו בביאור השייכות והצורך להכליל ולבאר את עניין הניסיון בסוף פרקי ההשגחה. בתחילת הפרק הרמב"ם הצביע על שני הקשיים הגדולים שיש בתפיסת עניין הניסיון הרווחת (שהם: הקושי המוסרי לייסר צדיק בלא שחטא, והקושי כאילו ה' אינו יודע בלי שינסה וייבחן את המנוסה), ודחה אותם מכל וכל (שעניין הניסיון בתורה אינו ייסורים לצדיק כלל בשום מקום, ואף אין מטרתו לחדש דבר שלא היה ידוע לה' אלא להוות דוגמא עבור שאר בני האדם ולחדש להם בלבד ולקבע בלבבם יסודות אמונה שלא היו ברורים להם מבלעדי הניסיון). בהמשך הפרק עתיד הרמב"ם  לבאר לפי עקרונותיו כל אחד מששת הפעמים שבהם נזכר הניסיון בתורה. בכלל דברי הרמב"ם עמדנו על המשמעות הפרשנית המדויקת שנתן הרמב"ם למושג ניסיון.

כותרת משנה: שיעור 68 - ח"ג, פרק כד[2], פסקאות 5-8 תאריך: שני, יט שבט התשפ"א תקציר: הרמב"ם ניגש לבאר את עניינו ותפקידו של כל נסיון שנזכר בתורה, אחד לאחד. הוא פותח בניסיון העתידי האפשרי של נביא השקר שמטרתו לפרסם את חוזק האמונה בתורתינו לדורות, ממשיך בשלושת איזכורי הנסיונות במן שתפקידם היה לפרסם את השגחת ה' על עובדיו הבוטחים בו (וכן להכשירם באותם ימים לכניסה לארץ), ואנו סיימנו את השיעור בלימוד תפקידו הגדול של מעמד הר סיני בביסוס היציב של האמונה שבאמצעותו היא תוכל לעמוד בניסיונות ומבחנים קשים עתידיים (שזהו עניין הניסיון שהוזכר במעמד ההוא). מכלל הדוגמאות הללו עמדנו על עניין הניסיונות העקרוני לפי הרמב"ם - שיש להבין את כולם כחלק מעומק העצות של ההנהגה הא-לוהית להדריך את ישראל ואת בני האדם כולם לתיקון אמונתם ולמיצוי שלימותם (ובדומה למגמת התורה והמצוות, כפי שיתבאר בחטיבת הפרקים הבאים).

כותרת משנה: שיעור 69 - ח"ג, פרק כד[3], פסקאות 8-10 תאריך: שלישי, כ שבט התשפ"א תקציר: הרמב"ם מבאר את ניסיון העקדה בצורה מופלאה ולפי אותם העקרונות שלפיהם ביאר גם את שאר הניסיונות שנזכרו בתורה. בכולם הראה הרמב"ם כיצד עשאם ה' בכדי ללמד ולבסס את יסודות האמונה לבני האדם, וכך גם בניסיון העקדה הרמב"ם באר כיצד היא דוגמא לשיא האהבה והיראה הראויות, וכיצד היא מבססת את יסוד הנבואה וודאותה. בשיעור הספקנו לעיין בעניין אהבת ה' ויראתו הראויות שהן תכלית התורה כולה שהעקדה מלמדת, וכן בפתרון בעיית חידוש הידיעה הא-להית הנראית לכאורה מהעקדה.

כותרת משנה: שיעור 70 - ח"ג, כד[4], פסקאות 11-13 תאריך: רביעי, כא שבט התשפ"א תקציר: השלמנו את לימוד המסר השני שמלמדת העקידה - שהוא ביסוס יסוד הנבואה ופרסום הוודאות המוחלטת שתכני הנבואה נקלטים ומושגים בדעת הנביא ובדמיונו, כעין השגת השכל והחושים בבירורן. עוד ציין הרמב"ם כמה מתאים הדבר שהבורא בחר לפרסם את יסוד הנבואה ואת תכלית העבודה דווקא על ידי אברהם ויצחק, באמצעות ניסיון העקדה. ביארנו את עומק משמעות הדברים, ודנו לאורם בטעמים האפשריים שמחמתם הרמב"ם בחר לחתום בהם את פרקי ההשגחה. סיימנו בהדגשת ההבנות השגויות בעניין הניסיונות שאותן בא הרמב"ם לדחות, יחד עם הדגשה שאין להסתפק בשלילתן של טעויות אלו אלא לשים לב גם לאופן העמוק שבו הרמב"ם מבאר את הניסיונות ולהבין את עומק סודות ההשגחה שהוא כלל בעניינם.

כותרת משנה: שיעור 71 - ח"ג, סיום פרק כד וסיכום פרקי ההשגחה תאריך: חמישי, כב שבט התשפ"א תקציר: פתחנו בהשלמת כמה עיונים חשובים לפרק כד:  א. שללנו בראיות מוכרחות פרשנות חריגה ומוטעית כאילו העקידה היתה לדעת הרמב"ם רק מראה נבואי ולא תיאור מציאותי. ב. הוספנו לדון בקושי המוסרי המונח בציווי העקידה, ובדברי הרב רבינוביץ' בעניין. ג. התייחסנו לשאלה על אופן הראיה מהעקידה על ודאותן של כלל הנבואות. ד. סקרנו דעות נוספות במהות עניין הניסיונות שבתורה (רס"ג, ריה"ל, רמב"ן ובעל העיקרים). אחר כל זה סיכמנו וסקרנו במבט כולל את תוכן פרקי ההשגחה ואת מהלכם המובנה בצורה חכמה להפליא (1. סוד מבנה המציאות, 2. סוד טוב המציאות, 3. וסודות ההשגחה והידיעה בעיון ובמקרא).

*-----------------------------------------------*                      פרקי טעמי המצוות (כה-נ),                           78 שיעורים                            מס' 72-149 *-----------------------------------------------*   כותרת משנה: שיעור 72 - ח"ג, מבוא לפרקי טעמי המצוות תאריך: ראשון, כה שבט התשפ"א תקציר: עוד לפני שהחלנו לעסוק בפרקי המצוות השלמנו בקצרה שתי נקודות בעניין העקידה להרמב"ם, לרס"ג לר"ן ולעיקרים. אחר, סקרנו את התבנית הכללית של פרקי טעמי המצוות ודיברנו על עיניינם ועל שיטתו הייחודית של הרמב"ם בנושא, ועל מקומם של פרקים אלו בתווך בין פרקי ההשגחה לבין פרקי השלמות האנושית שבחתימת החיבור. עוד הקדמנו דברים אחדים על עניינם של פרקים כה-כו ללמד את ההכרח להבין שיש טעמים למצוות, מתוך השוואה לפעולת הבורא בטבע שלכל דבר בו ישנו טעם מובן.

כותרת משנה: שיעור 73 - ח"ג, פרק כה[1], פסקאות 1-11 תאריך: שני, כו שבט התשפ"א תקציר: פרק כה מלמד על ההכרח שיש טעם ותכלית טובה בכל פעולות ה' בכדי ללמד שכמו שהדבר קיים בכל פרט בטבע כך הוא גם במצוות ה', שאף הן מכלל פעולתיו, ולכל אחת מהן צריך להיות טעם ותכלית בהכרח. בהקשר זה פתחנו בתוספת דברים על ההתאמה בין תפיסת ההשגחה על הטבע של הרמב"ם לעומת תפיסתו בטעמי המצוות. מכאן הדגשנו את חשיבות הבנת פרקי ההשגחה ואת כלל תפיסת המציאות של הרמב"ם בכדי להבין את דרכו גם בטעמי המצוות, וביארנו עוד כיצד מבט זה מלמד כיצד סודות מעשה בראשית ומרכבה שייכים וניצרכים גם בעבור טעמי המצוות לשם הבנתם בצורה נכונה ועמוקה, וכיצד מכלל ההתבוננות בהשגחה הן בטבע והן במתן המצוות ניתן להגיע להכרת ה' ודרכיו בכדי להידמות בהם שזוהי תכלית האדם. אחר ההקדמות הללו למדנו מחצית מפרק כה המלמד על סוגי הפעולות ועל ההכרח להבין שכל פעולות ה' טובות, יפות ושלימות (ולהוציא מדעת ה"מדברים", ואפילו מדעת הפילוסופים, שלא ירדו לסוף הבנת העניין).

כותרת משנה: שיעור 74 - ח"ג, השלמת פרק כה[2], פסקאות 12-19 תאריך: שלישי, כז שבט התשפ"א תקציר: הרמב"ם המשיך ללמד על התכלית המועילה שיש בהכרח לכל פעולות ה', ודחה בתוקף את דעת ה"מדברים" שסברו שהוא פועל לפי רצונו בלבד ולא בעבור שום תכלית וחכמה. הרמב"ם הוסיף לבאר את יסודות טעותם ומה הביאם לשיטתם המשונה, דחה את הכרחיהם, והעמיד היטב את שיטתו כדעת תורתנו, נביאינו וכלל חכמינו שהוא כעומק מסקנת העיון הפילוספי בעניין. עוד הוסיף ולימד הרמב"ם כי הכרת חכמת ה' בפעולותיו ובשלימות כלל נבראיו היא מן העיקרים שעליהם התורה מבוססת; בו היא פתחה ובו חתמה: "כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה... טוֹב מְאֹד","הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ".

כותרת משנה: שיעור 75 - ח"ג, פרק כו[1], פסקאות 1-4 תאריך: רביעי, כח שבט התשפ"א תקציר: הרמב"ם לימד על שתי דעות בעניין המצוות, שהן כעין שתי הדעות שישנן בכלל הפעולותהא-להיות בטבע: דעת ה"מדברים" שהכל פעולות ומצוות מהא-ל לפי חפצו בלא תכלית, ודעת התורה שלפיה לכל פעולות הא-לוה תכליות חשובות וחכמה, ולכל מצוותיה תכלית וטעם. הרמב"ם מסביר שאף שחלק מהמצוות אינו מובן, והן המכונות "חוקים", הרי שמוסכם בישראל שלכל המצוות כולן ישנן תכליות וטעמים מועילים וחשובים.  הרמב"ם הביא לכך ראיות מהכתובים ומדברי חז"ל. בשולי הדברים הוספנו חידוד להגדרת ה"חוקים" לפי משנת הרמב"ם ומדוע הם מביאים את הגויים גם להקשות עליהם וגם לפליאה מחכמתם הרבה, וכן עסקנו בטעמים להסתרת טעמי התורה והכללתם בסתריה.

כותרת משנה: שיעור 76 - ח"ג, פרק כו[2], פסקאות 5-9 תאריך: חמישי, כט שבט התשפ"א תקציר: אחר שלימד הרמב"ם על העיקרון הכולל שישנו טעם לכל המצוות כולן, הוא דן במאמר חז"ל שפשוטו אינו מתיישב עם עיקרון זה, והוא מבאר את כוונתו הפנימית ואף דולה ממנו יסוד עקרוני וחשוב ביחס לטעמי פרטי המצוות. השתדלנו לבאר היטב את דברי הרמב"ם הללו, אף שהם מחודשים, ושונים מהיחס הרווח למצוות ולפרטיהן. כמו כן, הבאנו גם את ביאורו של הרמב"ן (בביאורו לתורה, פרשת כי תצא) לאותו מדרש שהרמב"ם התקשה בו בתחילה.

כותרת משנה: שיעור 35 - ח"ג, פרק יד[3], פסקאות 5-6 תאריך: שלישי, כט כסליו התשפ"א תקציר: כיון שלימד הרמב"ם על ממדי היקום העצומים לפי החישובים המתמטיים שנודעו בימיו, הוא נזקק להראות כי אף אמירות של חז"ל בענייני אסטרונומיה, הנראות במבט ראשון כגוזמאות מופרכות, הרי הן מתאימות וקרובות מאוד לחישובים המדעיים העדכניים ביותר. דברי הרמב"ם בעניין הם אבן יסוד ללימוד היחס הראוי לדברי חז"ל בענייני מדע ובעיניינים מציאותיים בכלל. עוד ניצלנו את ההזדמנות לחזור ולדון גם ביחס לענייני מדע המופיעים בכתבי הנביאים ובנבואותיהם.

כותרת משנה: שיעור 36 - ח"ג, פרק טו[1], פסקאות 1-2 תאריך: רביעי, א טבת התשפ"א תקציר: פתחנו את השיעור בהסברת חשיבותו של פרק טו ובביאור תוכניתנו להרחיב בעיניינו וסביבו. אחר, ניגשנו ללימוד הפרק עצמו והתעכבנו על ביאור טענתו המרכזית שישנם במציאות נמנעות (=דברים בלתי אפשריים), שאינן מפעולת פועל, כלומר שהן החוקיות הבסיסית של המציאות הבלתי ניתנת לשינוי מצד עצמה, בלא שהבורא או פועל כלשהו יצר אותה. הראינו שמבט זה הינו הכרחי בכדי לאפשר את הכרת המציאות על ידי האדם, ומטעם זה בזמן הראשונים לא נחלק על כך שום אדם. דיברנו בתמציתיות גם על העובדה שבעת החדשה כן קמו עוררין על תפיסה זו והועמדו לה חלופות הן אצל חכמי ישראל והן אצל כמה מחכמי האומות. עוד השתדלנו למנות דוגמאות של רבים מרבותינו הראשונים שהלכו בפירוש בדרכו של הרמב"ם בפרקנו בסוגיית הנמנעות (רס"ג, חוה"ל, ריה"ל, רמב"ן, רשב"א, רח"ק, עיקרים ועוד).