שירה מהשמירה

14.03.2023

צעד צעד,
צעד-צעד-צעד
צעד צעד
צעד-צעד-צעד

כך לי מוכתב,
מהלב זה הצו
דורך על רגלי האחת, אז שנייה
אך אף יעד קרוב יותר לא נהייה

צעד צעד
צעד-צעד-צעד
צעד צעד
צעד-צעד-צעד

עבר עובר אורח,
התבונן בזלזול
הצטחק לעצמו ושאל בביטול:
"ראה, כבר שנים שלא התקדמת -
לשם מה בכלל אתה צועד?" 
מבטי היישרתי אליו וחייכתי, 
ועניתי לו -
אני רוקד

28.02.2023

מאז שהתגלה האור

והחמה הפציעה

האנושות קוראת לדרור

מארץ עד רקיע

"הקץ לחושך!" מריעים

ולא מתבלבלים

"אנשי הצל בני רשעים

ימותו הצללים!"

מדע וחקר מוסיפים

ולא שבעי בינה

בים שטים, אל-על עפים

תגלית בכל פינה

"ודי לרגש!" הם פוסקים

"פתטי, מיותר

החשקים למחשכּים

האור מהם נפטר"

ורק אני, בבדידותי

צייד צללים יגע

האור הקר סנוור אותי

הצל בי מתרגע

ואין בי חשק לחכמה

כל זאת אינו חשוב

אני כמהַ רק לְמה

שאל ליבי ישוב

"הידד לאפלה" אלחש

"הרי זה די פשוט

בלי עצב, פחד ומרגש

אין אנו אנושות!"

03.01.2023

31.10.2022

https://youtu.be/h2q8NcU4Qpw 

07.02.2023

העיר הקרובה אליי אינה עירי

ובעירי אינני גר

חייל עקור מבית אנוכי

ומכורתי לי מתנכרת

נבצר ממני לנשום את רוח בירת הצפון

אך רוח המרכז זרה לי ומרוחקת

נולדתי אל השוליים הנחבאים אל הכלים

ומאור הזרקורים כמו מאש ברחתי

וכעת כשהזרקור קרוב ולמחבוא אין יהב

ואורו קר ומסנוור

ועד שהובאתי אליו באל כורחי

וניתקתי מרחם ההר הירוק

אורו של הזרקור לא יחמם אותי לעולם

באותו החום אליו הורגלתי בחשיכה.

29.11.2022

https://youtu.be/u3PkSQ-H45c 

31.01.2023

22.11.2022

יש משהו בתוכך

שהוא כמעט אינסופי

כל נשימה שוקלת אם 

להיכנס עמוק פנימה

כל מצמוץ מתלבט אם 

להיות עצימה

רגעית

כן. לעצום אותך

את עצומה

להתעצם איתך

את אטומה

להתעלם ממך

כי את קפואה לי וחמה

רק ללילה

להתחבר 

למי?

להתנתק

ממה?

יש משהו בתוכך 

שלא מתכלה

לא מסתכל 

לא מעכל

הרוק עוד לא הספיק 

להיבלע

כבר את לוגמת 

כל פיסת מידע שמסביבך

את עוד לא נרדמת

כבר את מתעמעמת

10.01.2023

חם על האדמה הזאת

חם על פני מדבר ויער

וחם כאן בשטחי האש

ליד ירוחם

חם על האדמה הזאת

חום עלומים רוחש

בחום מנוע טנק

חום של גוף מלהט בנשימה

מליט הכרה

בהליכה ארוכה מתנודדת

אנחנו סלעים במדבר

רוגעים רותחים יום לילה

עד שנתבקע

20.12.2022

06.12.2022

https://www.youtube.com/watch?v=6MzQbZA57uI&t=4s 

27.12.2022

16.11.2022

https://drive.google.com/file/d/1-FbRiBpVQ1Fpih99-Ezbk3W61gFzMM4K/view?usp=drivesdk 

25.10.2022

מילים ולחן: רבקה מרו

היא באה והולכת 

באה והולכת 

משקה נבטים של תקווה 

קרניים של אור מפיצה 

זה אותו הסיפור היא שוב מפצה 

מכאיבה ופוצעת 

שוברת לא מוותרת 

עד שאפגע , ואפול עמוק 

רק שלא אקום 

ואני התמימה מתכסה בשמיכה 

תרופה מתוקה לרגע 

עוגן לסערה קשה 

תמיד היא חוזרת 

אותי מחפשת , אומרת 

 את שתמיד שם חכי   

כי באתי שונה בשבילך 

לא מוכנה להישבר

כבר מחכה תקופה 

מסתתרת בעשב הגבוהה 

מוכנה להתקפה , להתקפה 

ואני התמימה 

לא משחררת דקה 

נתפסת לעוד רגע של שלווה 

 כי באה והולכת ואני תמיד מחכה

08.11.2022

https://www.youtube.com/watch?v=S_rGoBOqRPA 

20.09.2022

13.09.2022

02.08.2022

23.08.2022

12.06.2022

לאהוב אותך היה

ללבוש שמלה קצרה בחורף

לסמוך על השמש של ינואר

לנוע מושבת אליך

להיות האביב

ולסרוג לך סוודר

ולסרוג ולסרוג 

כי כל היקף יהיה

צר מלהכיל

09.08.2022

29.06.2022

מילים ולחן: חן פרי

30.08.2022

18.10.2022

הרחק מכל עיר, שם, נשמע קולי.

כולי שם, במדבר, 

ואני קל. 

כל כך שקולי נשמט מן התודעה 

עד עתיד אחר שבו קולי נשמע 

אני ממריא מעל מונחים של זמן 

ואני קל, ככנפי נשר 

אך בולט כסילון מטוס סופה. 

שם, במדבר, רחש ציפורי מתכת 

רועם כלחש ארטילרי 

שם, מחשבתי נשרכת 

מתעלסת עם שדות הירי

שם, בחול.

בגדי כולם שלו

והופעתו, הופעתי:

נישא לוט בשממה, או בחלום בלתי כתיב

שם, באור, שהוא המרחק הנמדד 

הר הנגב נדמה לי לראש הנקרה 

כיפת השמיים לעד תנעם לי מתקרת המשרד 

שנגזר על קולי לבלות בו בדד

ורק שם, בהר נגב אני וחול הם אחד:

היינו הך: אף אדם אף אחד

וגם כולי - רק נדבך 

גרגר בהקשב שוב נמתח 

שם בהקשב אני מחכה שבאמת אבקע.

כצחוק הפורץ בתרועה רבה 

כמו בכי אחרי מכה

ככותב המבין שהוא בר מחיקה

כמו סופה במדבר.

05.07.2022

השיר נכתב על חברה של סמ"ר תם גרתי, שנהרגה בגיל צעיר. הוא ביקש מאיתנו למסור:

"קראו לה שלהבת שוורץ, היא היתה ילדה מקסימה שמאוד אהבה בעלי חיים והיתה מתחרה בסוסים (משם הכרתי אותה) ומתנדבת בכלביה מקומית ובכללי מפיצה אור בכל מקום שהיא הלכה אליו. ב- 8.7.2016 באופן מאוד מצער טבעה למוות בחוף שדות ים, בגיל 13 וחצי"

19.06.2022

07.06.2022

מילים: רב"ט זהר חיים, לחן: רב"ט זהר חיים והמשוחרר הטרי גל נומה

19.07.2022

את כלי חרס עתיק

את קעורה וארוכה

נחנת בקימורים במקומות הנכונים

בין כל המעברים

נטבעו בך לא מעט סדקים

עברת הרבה במהלך השנים

בין אלפי ידיים של סוחרים עברת

היו שנגעו ברוך ועברו על כל חריטה ביראה

היו שנחרדו פן תשברי

הסתירו ושמרו מכל משמר

היו שנגעו במגע עמוק וגס

התחננת להשבר, אך לא נשברת

והיו ששתלו בך פרחים

ושכחו במחסן

על אף שערכך עולה מיום ליום

את ממש לא צריכה הוד והדר

לך מספיק הישן והמוכר

את כלי חרס עתיק

את יודעת טוב מכולם

לא הייתה כמוך בכל העולם

ובכל זאת תמיד היית ותמיד תשארי

עד היום שבו תתפרקי

כלי

16.08.2022

לפעמים

רְגָעִים שֶׁל דִּכְדּוּךְ עֲלוּלִים;

כְּמוֹ טִפּוֹת גֶּשֶׁם

לִשְׁטוף אֶת פָּנַי

וַאֲנִי עֲשׂוּיָה מִסֻּכָּר

לִפְעָמִים

גַּם מִמֶּלַח

לִפְעָמִים

כְּאִשָּׁהּ בַּמִּדְבָּר

וְיִשְׁחַק בָּהּ הַמַּיִם

וְיַעֲשֶׂה בָּהּ בּוֹרִים וגוּמוֹת

לִפְעָמִים

תִּסְתַּכֵּל לְאָחוֹר

לשׁטוף אֶת פָּנֶיהָ

וַאֲנִי אֶתְבּוֹנֵן

וְאַבְחִין-

כִּי הִיא וַאֲנִי

מֵי תְּהוֹם

03.10.2022

לִקְבֹּר שִׂיחֵי קוֹצִים

בִּפְנִים

לֹא יַצְמִיחַ דָּבָר

רַק יִדְקֹר אֶת הַיָּדַיִם

וְאֶת הָאֲדָמָה. 

יוֹם אֶחָד

יִהְיֶה הַזְּמַן לִסְלֹחַ. 

לְפַנּוֹת מָקוֹם

וְלִשְׁתֹּל זְרָעִים.

26.07.2022

הַחוֹל, הֶחָצָץ הַגָּרוּס וְהַקּוֹלוֹת שֶׁבִּקְצֵה הָאֲפַרְכֶּסֶת

וְהַשָּׁמַיִם הַכְּחֻלִּים-שְׁרָבִיִּים-לוֹהֲטִים נוֹשְׁקִים לְסוֹף הָאֹפֶק

וְהַשִּׁפְשׁוּף שֶׁל הַבֶּגֶד עַל הָעוֹר וּמְעִיכַת הַקַּסְדָּה אֶת הַלֶּסֶת

אֲנִי רָץ וּמַזִּיעַ, זוֹרֵם וְנָע; אֵין בִּי עוֹד אֶלָּא דּוֹפֵק

מִלִּים מְעוּכוֹת וְלָרוּץ וְלָרוּץ; סוֹף הַזְּמַן, תְּחִלָּתוֹ, וְחוֹזֵר שׁוּב

שֵׁנָה שֶׁנִּמְעֶכֶת וְגִמְגּוּם חָרוּץ, מַאֲמָץ לְהִשָּׁאֵר קַשּׁוּב -

לָאֲדָמָה שֶׁנּוֹשֶׁמֶת מִתַּחְתַּי, לְעַשְׂרוֹת מִלְיוֹנֵי חֲרָקִים שֶׁמְּפִיחִים חָיִים בַּצּוֹמֵחַ

וְלַ-הֵיכָן, לַמָּקוֹם, תְּפוּצוֹתַי שֶׁאָז וְהַיּוֹם, לַלְּחִישָׁה, וְלָרֵיחַ

לַחִיּוּךְ וְלַתְּמִיכָה, לְאוֹר שֶׁל בֹּקֶר מֻקְדָּם, לְיוֹפִי מְבֻלְבָּל שֶׁל לַיִל

וְלַגַּעֲגוּעִים לִשְׂמִיכָה, לַעֲנָנִים הַחוֹלְפִים - לְחֹרֶף כָּלוּא בִּידֵי תַּיִל

כַּמָּה רַעַשׁ, כַּמָּה קֶצֶב יֵשׁ לַפִּצּוּץ - אֵיזוֹ מַנְגִּינָה לַהֶרֶס

בְתוֹךְ פְּלַסְטִיק אֲנִי מְלַקֵּק בְּמִצְמוּץ מְלִיחוֹת בְּנִיחוֹחַ עוֹפֶרֶת

לְהִדָּחֵף מִבְּעַד לַקִּיר - וְלִמְתֹּחַ יָדַיִם, וְלִצְעֹד וְלָשֵׂאת עַל כָּתֵף

חֲרָדָה לִשְׁכֹּחַ, רַק לֹא לְהַפְקִיר - כָּמֵהַּ לְחִבּוּק, לְהֵעָטֵף

הַתְּשׁוּקָה לְמַעֲבָר, לְסִיּוּם, אֲנַחְנוּ רַק כַּת שֶׁמְּחַכִּים לַקֵּץ

וְהַגּוּף הַמְּטֻפָּשׁ, הָאָטוּם שֶׁרַק מִשְׁתּוֹקֵק לְהֵעָקֵץ

וּלְהִתְקַדֵּשׁ בִּכְאֵב מֻזְנָח, לְהִטַּהֵר בִּפְצִיעָה

הַנָּחַת שֶׁבְּאָבְדָן, הַקַּלּוֹת שֶׁבִּקְטִיעָה

סוֹגְדִים לַנְּפִילָה, לְאָבְדַן, כַּמָּה יְפֵהפָה הוּא הַהֶפְסֵד

לָאוּץ לְהִתְנַדֵּב, לְהִתְגַּלְגֵּל כְּכֶלֶב אַשְׁפַּתּוֹת, לְהִתְחַסֵּד

כָּמַהּ שֶׁהִשְׁתּוֹקַקְתִּי לִפֹּל וְשֶׁאוֹתִי יִשְׂאוּ בַּאֲוִיר -

וְכַמָּה פָּחַדְתִּי לְאַכְזָב

הַכָּבוֹד הַקָּלוּשׁ וְהֶהָדָר הַשָּׁבִיר

אֲנִי עוֹד פֹּה. לֹא עוֹזֵב

הַסֻּכָּר! הַסֻּכָּר! וַעֲרֵמוֹת שֶׁל פַּסְטָה

טוֹבְלוֹת בּשֶּׁמֶן מְכוֹנוֹת וּבְרוּחַ מַסָּע

וּלְאָן שֶׁנִּמְלֶטֶת, הֵיכָן שֶׁנַּסְתָּ-

זֶה רַק אֲנִי, זֶה רַק אַתָּה. חֲרָטָה מְאוּסָה

הַשָּׁחוֹר שֶׁשּׁוֹלֵט בַּכֹּל; חֹם הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁמְּנִיסָה כָּל צֵל

מִלִּים וּדְבָרִים לִשְׁקוֹל, וְהַחִיּוּב לְהִנָּצֵל

אֵין הֶכְרֵחַ לַעֲצֹר, קָשָׁה לִי לִדְרוֹשׁ

גּוּפִי בַּמָּצוֹר; קְטַנּוֹת הָרֹאשׁ

אַךְ עֲדַיִן אוֹר בְּעֵינַיִם, וְהַהַעֲנָקָה שֶׁלְּךָ לַשְּׁאָר

אַתָּה מִצְטַמְצֵם, מִתְפַּשֵּׁט, קָרוֹב יוֹתֵר לְ"מְאֻשָּׁר"

זֶה מִשְׂחָק, זֶה תֵּאַטְרוֹן, זֶה הַמֶּרְחָק מֵהָרֹן

וְהַבַּיִת, וְהַלִּפְנַי, וְהָאַחֲרֵי, וְהַזְּמַן שֶׁעָבַר וְהָרֵי-

בְּזֶה בָּחַרְתִּי, לֹא? רַק לִהְיוֹת לְקָרְבָּן

רֶגֶשׁ מָתוּחַ. לֵב מְאֻבָּן

12.07.2022
פיסה ועוד פיסה

יורדות ממעטפת הלב.

כמו אווזה הפורסת

אט אט את כנפיה

עד שהן פתוחות לרווחה

בגאווה עם חזה הבולט.

גם דפי הזהב

יורדים בזהירות

חושפים את צבעו האמיתי.

כמו אישה מעט עיוורת

עם הרבה רצון לאהבה.

כמו גור אריות

המשקיע בשאגה.

כמו יונק בחורף

שיודע שבקיץ יהיה מה לאכול.

כמו נווטת 

שאבדה כשהתחיל להחשיך

מחפשת את אור הירח.

בתוך נבכי נשמתי

שוכנת אומנית

מציירת דברים

שעוד לא נתגלו.

בתוך נבכי נשמתי

צומחת אומנית 

שרק מחפשת

למצוא שוב את ניצניה.

בתוך נבכי נשמתי

חולמת חלומות גדולים.

בתוך נבכי נשמתי

מוסתרת מעט

מענני הגשם

מסיטה אותם במכחולה.

בתוך נבכי נשמתי

נוכחת אומנית

שמצאה את דרכה.

06.09.2022

מוחה של ציפור - בצדק קטן הוא

פן ירעב לנוסטלגיה כמו המוח שלנו

פן תחוד לה חידות על המתרחש למרגלותיה

על השלל שעינייה לוכדות

מראות מנגנים בי צלילים

צלילי העבר, כן, יש להם ריח

ירושלים צרובה לי בקושי ואושר

כמו שיער על ראשו של נער מתקרח

ידיים מושטות בצורת זכרונות

ביצחק נבון על רכבת עומדת

אומדת נשמה אבודה את חלוף הזמן

ובין קליעים של "אז מה" - היא רוקדת

מילים ולחן: תהילה הולינס

צריך שאדם יהיה עומד בפני השמיים

ויהיה מפנה ראשו מעלה

ויהיו השמיים הדבר היחיד.

ויתקערו השמיים סביב לכל ויהיו כמראה

ויהיה האדם מתבונן במראה עד לקצות כנפות תבל

ויראה את בני האדם כולם

בשבתם ובקומם,

בעמלם ובמנוחתם,

באוכלם ובהאכילם,

בצחקם ובקוננם.

ויהיה המראה בלתי ניתן להכלה

ויהיו קירות ליבו מתפקעים

וחומות מחשבתו נפרצות

ויהיה מתמלא שמיים

הֲרֵי הָרֶגַע הַנִּפְלָא בְּיוֹתֵר שֶׁאֵין כְּדֻגְמָתוֹ

הוּא רַק עַכְשָׁו.

וְהַכֹּל הָיָה לַשָּׁוְא,

אִם לֹא נַנִּיחַ לְסַעֲרָתוֹ

שֶׁל הַהוֹוֶה

לִסְעֹר עָלֵינוּ וְלָנֶצַח לְנַגֵּן אוֹתָנוּ.

הֲנִיתֶן לַעֲבַר וְלַעֲתִיד לְנַצֵּחַ

עָלֵינוּ, אוֹ אוֹתָנוּ?

וְרַק אֶת הָעֵת הַזֹּאת צָרִיךְ לְפַצֵּחַ

עַד אֵין קֵץ 

הַפְּגִישָׁה הַזּוֹ 

עִם הַנְּשִׁימָה הַנּוֹכְחִית 

הַשְּׁנִיָּה אַחַר שְׁנִיָּה אַחַר שְׁנִיָּה,

וּמָתַי נִשְׁאָף הָאֲוִיר לָרִאשׁוֹנָה?

אֲנִי רוֹצָה לִשְׁאֹף 

חַמְצָן שֶׁהֶחֱמַצְתָּ וְלִנְשֹׁף

פַּחְמָן דּוּ חַמְצָנִי שֶׁסִּלַּקְתָּ מִגּוּפְךָ.

עַד שֶׁהַכֹּל מִתְמַזֵּג לְחֹמֶר אֶחָד 

בְּנִיחוֹחַ קָדוֹשׁ שֶׁמְּרַמֵּז

עַל רִבַּת אֶתְרוֹגִים.

פעמים הסכסוך דומם

כמו מנוע הרכב החסכוני

שמכבה עצמו לדעת בכיכר,

תוך שילדים משליכים עליו אבנים של שעמום. 

לפעמים הסכסוך דומם

כמו מכשיר קשר

בשעתיים של שמירה פסטורלית ביום הזיכרון.

עיי דמעות הן עדות גלויה יחידה לעולמות ומלואם

שדווחו כחורבות מהציר העובר למטה. 

לפעמים הסכסוך דומם

כמו אהרון לאחר הדפיקה בדלת,

ורק קול הדם צועק מן האדמה

אז אתה רוצה 

שנעשה את זה

עכשיו?

שאלה הקצינה.

כן 

והרגשתי כמו בעקירה

כירורגית. שהכל קורה 

פתאום מהר

בלי שתכננת

אבל שלם מאוד.

כותב, מבצע ומפיק: יותם קיזלשטיין

כבר קרוב לשנה שקשה לי ללכת.

לפעמים קצת קשה לי לנשום.

לקח לי לא מעט זמן בחיים להרגיש שמצאתי את עצמי.

זה היה תהליך ארוך, יש שיגידו ארוך מדי ויש שיגידו לא ארוך מספיק.

אני מנסה להבין אם זה מה שריסק אותי...

ברגעים השקטים התחלתי להרגיש את הסדקים מתרחבים לאט לאט, אבל בסופו של דבר השבר נוצר בבום קטן מלווה בצעקה גדולה.

להישבר זה בסדר.

זה משהו שלמדתי מהאנשים שמסביבי, כי מתישהו כל אחד נשבר, לפחות קצת.

השאלה האמיתית היא מה אתה עושה עם אותו החלק שנשבר?

אתה מנסה להדביק אותו בחזרה?

אתה קובר אותו איפשהו עמוק בפנים?

מה אני עשיתי?

נכנסתי לאיזשהו מצב של הריסה עצמית.

מצב שגורם לך לרצות: לברוח, להישאר, לצרוח, לשתוק, לשכב במיטה ולא להפסיק לזוז כדי שהמחשבות לא יתפסו אותך בו זמנית.

אני לא גאה בעצמי על מי שהייתי באותה תקופה.

לא הרגשתי כמו בן אדם טוב.

לא הרגשתי כמו בן אדם שמנסה.

ואם אני לא מנסה אז למה אני חי?

בשביל לנשום?

עבר קצת זמן.

אני במצב טוב בהרבה,

משום מה מסיבה לא מובנת לא ויתרתי לעצמי.

אני גאה על מה שהשגתי ועצוב על הדרך שבה הייתי צריך לעבור בשביל להגיע לנקודה שאליה הגעתי.

אני בסדר.

אני מנסה להיות.

עדיין קשה לי ללכת.

אני עדיין צולע רוב הזמן.

לפעמים אני מוותר על סיבוב עם הכלבה בשביל לתת לרגליים לנוח ואז למחרת אני רץ בעמוק עם יותר מחצי משקל גוף עלי.

אני לא תמיד מבין את עצמי

ואני עדיין מנסה לקבל את זה

שכבר קרוב לשנה קשה לי ללכת 

ולפעמים קצת קשה לי לנשום

ביותר ממובן אחד.

המאצ׳ו מת

כבר אין לו פוזות של שרירים.

המאצ׳ו מת,

כי הוא התחיל לכתוב שירים.

הוא הראה חולשה,

הוא לא הסתיר כאב.

הוא התבלבל לגמרי,

הוא הודה שהוא אוהב. 

הוא הודה שהוא חלש, 

וגם טועה, 

וגם טיפש. 

הוא הודה שהוא קטן, 

וגם פחדן, 

וגם עיקש. 

המאצ׳ו מת,  

והכבוד שלו נגנב.

כבר לא אומרים לו מה קורה גיבור, 

ולא נותנים לו צ׳אפחות על הגב. 

אז המאצ׳ו מת,

הוא נהיה דבר יותר נחשב. 

הוא נהיה גבר, 

הוא החליט להתבגר עכשיו.

אז אתה רוצה 

שנעשה את זה

עכשיו?

שאלה הקצינה.

כן 

והרגשתי כמו בעקירה

כירורגית. שהכל קורה 

פתאום מהר

בלי שתכננת

אבל שלם מאוד.

לעיתים אני תוהה אם לשזור בפרחים,

לפזר אותם אחד על גבי השני כמו שתי,

ועָרֵב ריחם לאפי.

לפעמים אני תוהה

האם דבר כזה, מערכת שלמה

האם כולה מנוהלת ברוח התקווה?

פרחים רבים, טרם פרחו את פריחתם,

נגדמו מאדמת שורשיהם.

פרחים רבים, שורשיהם אינם נטועים בקרקע

מנהלים את כותרות פרחי אחיהם

הרי למה כולם כה צעירים?

למה כולנו ילדים?

וכולם מצדיעים, עם גבעולי ידיהם

אל עבר השושן הצחור

הן האירוס, הכלנית, הדרדר,

ופרחים אשר נגישים לביקור הפרפר,

כולם מצדיעים, בשורות זרועות,

אני מנסה להיות.

עדיין קשה לי ללכת.

אני עדיין צולע רוב הזמן.

לפעמים אני מוותר על סיבוב עם הכלבה בשביל לתת לרגליים לנוח ואז למחרת אני רץ בעמוק עם יותר מחצי משקל גוף עלי.

אני לא תמיד מבין את עצמי

ואני עדיין מנסה לקבל את זה

שכבר קרוב לשנה קשה לי ללכת 

ולפעמים קצת קשה לי לנשום

ביותר ממובן אחד.

חול מדבר

מתעופף ברוח

חול מדבר

סולל שביל אחד

מכסה אחר

יוצר גבעה, מפנה עמק

משנה צורה תכופות

נודד

והגרגר

נשאר

הגרעין

נשמר

בלון חולם מעלה

ברוח נידף בין בניינים

לוטף מרזבי זכרון

בעיניו של הילד מביט עליי

שאיבד תכול תמימותו

רק החזיק בו וכבר

נשמט בין אצבעות עננים

דמעות מתוקות זבות על לחיו

ואמא חשה למחות

לא סיפרה לה הרוח

שהיכן שהיה איננו עוד

שאבנים של שמיים

הם מדרכת רחוב עכשיו.

ואנשים אנה ואנה אצים

ניתכים הלוך ושוב

מופיעים נעלמים

וילד ביניהם משוטט אובד

בין רחובותיהם

עיניו נושמות שמיים

ואוויר קל שלו עטוף תכול דק 

מרחף מעלה

מעלה מרחף מעל העיר

מנופף לה לשלום

מתוך עולם אחר

עולם של שמיים.

שמש מול הנבו שוקעת

ומן הצד השני תזרח

כלב מול הנבו נובח

ועצי תמר בלבד

ומול הנבו אדם

ואישה בהילוכים של ערב חג

ועצב נבו בחייל עייף

ונושא משקלו על הגב

אולי עוד יבואו ימים יפים עלינו

השמש תזרח והזמן לא יברח

כאילו ייעצר מלכת

כי אתה,

את החיוך שלך אליי תשלח

ואולי, 

אולי עוד יבואו ימים שמחים עלינו

הפרחים יפרחו

בשלל צבעים

נצחק, נרקוד, לא נבכה עוד

ואני, אני לא אפחד

כי תמיד אדע שאתה נמצא כאן ליד

ואולי,

עוד יבואו ימים שקטים עלינו

כאלו ששומעים בהם שירת ציפורים

לא רעמי תותחים

ימים של שלום ושל חסד

בלי עוד דאגה ועצב

כי אתה, 

אתה נמצא איתי כאן

וכשאתה איתי 

הכל בסדר

ואולי

רק אולי

אתה עוד תחזור אליי?

ארבע בלילה, והשמיים מלאים בכוכבים. לפני שלושה שבועות הייתי בבית, ועכשיו אני כאן - באמצע המדבר, לבוש ירוק, עם נשק ביד, שומר ומתבונן בכוכבים.

ואז אני חושב - מעניין אם יש באחד הכוכבים האלה חיים, ואנשים שונים ומגוונים, וסדר וחוקים, ואם יש מטווחים, אם יש יריות ומלחמות - ואם יש שמירות.

ואז אני חושב - שאחרי יום שלם של מטווחים הכוכבים בשמיים נראים כמו פגיעות של קליעים במטרות. רק במקום להיות חורים חשוכים במטרה לבנה, הם אורות בוהקים בשמיים שחורים.

ואז אני חושב - איזה יפים הכוכבים. יפים כל כך שחייב להיות בהם אלוהים. ופתאום אני חושב, אני

אני מתגעגעת להרגיש יחפה

את החול מתחת לרגלי

להרגיש את עצמי

לרחף

אני מתגעגעת להרגיש שאני יכולה

שהכל קטן עלי

שדברים מתגמדים לי

שאני יכולה לעוף

אני מתגעגעת לדעת מי אני

ממה אני עשויה

מי שם בשבילי

ומי שם נגדי

אני מתגעגעת להרגיש

ללמד לעוף בשמים

ובנפש

הלוואי שהייתי יכולה לדעת

בלי לשאל

בלי הרבה רעש

רק לדעת

אתה יפה על מיטתך בצהריים -

כשהשמש מחלונך מלטפת את נשימותך;

בין הפרדס לכרם

שהוסיפו להמתיק את ריחך;

ריחך מעין ניחוח זר- מוכר

שעולה בנשוק הקיץ את הסתיו -

ממיטתך בצהריים,

במבטך המאוהב.