על החיים ועל המוות - עם דפנה לוי

ברשימה שכתבה לאחרונה הסופרת אסתי ג׳ חיים בכתב העת ״מאזניים״ תחת הכותרת ״הבנאליות של המוות״, היא מספרת שבשנים האחרונות היא איבדה שמונה חברים וחברות, ״...נפשות קרובות, קבוצת תמיכה קטנה, קביים רגשיים כשהנפש צולעת...״. בהמשך היא מונה רשימה ארוכה עוד יותר של קרובי משפחה ומכרים שאת נסיבות מותם אפשר לקרוא ממש כמו את קיצור תולדות הארץ הזאת. ״חדלתי להתכחש,״ כותבת אסתי כשהיא מדברת על המוות, שהפך מבחינתה לרוצח סדרתי. ״וכבר למדתי לחוש את סימניו בפניהם של אהוביי ולא להירתע... אלא להפך, לחוש קרבה וזכות להיות עימם בזמן הגורלי הזה״. ועל זה דיברנו – על המסתורין הזה – לאן בעצם נעלמים מי שמתים לנו, איך עושים את המעבר הזה מהמלחמה על חייהם אל הכלום, הקו הישר במוניטור, איך ילדה שאביה לימד אותה, או אפילו דרש ממנה להיות שמחה, אימצה את העצב ואיך אחרי הסתלקותם של אנשים קרובים אפשר להתקרב אליהם עוד יותר.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

כשאוהד מילשטיין החל לצלם את רחל, הבחורה שהתאהב בה, לא היה לו מושג איזו דרמה מחכה לשניהם בהמשך החיים – הדרמה שהובילה לסרט״שבוע 23״, ולסרטים האישיים היפהפיים שבאו בעקבותיו. רחל נכנסה להיריון חודשים ספורים אחרי שהיכרו, הם התבשרו שעומדים להיוולד להם תאומים זהים, ואז אחד העוברים מת והם מצאו את עצמם מתלבטים מה לעשות הלאה. אוהד הוא לא דברן גדול, כצפוי מבמאי קולנוע עטור פרסים, הוא מדבר דרך המצלמה. ובכל זאת שוחחנו על ההתמודדויות ההן ועל מה שהותירו בחייו, על השמחה בילד שנולד והאבל על תאומו שמת, ועל היצירה שנבעה מתוך כל אלה. בשיחה שלנו משולבים גם קטעים מהסרט המדובר וגם משני הבאים אחריו: ״לילות קיץ״ ו״מונוגמיה״, והיא אמנם קצרה מהרגיל אבל נדמה לי שיש בה נקודת מבט מיוחדת מאוד.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קורא הפעם עמית אולמן.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

ספרה של מיטל זהר ״נבדה״ נפתח בהתרסקות של מטוס. ההתרסקות בחיים הייתה מותה של אמא שלה, לפני עשרים שנה בדיוק, כשמיטל עצמה הייתה בת עשרים בלבד, ואת הקופסא השחורה המשפחתית היא מנסה מאז לפענח בפרוזה ובשירה, שם היא תמיד חשופה לגמרי, הרבה יותר חשופה, כך מיטל אומרת, מכפי שהיא מסוגלת להיות כשהיא מדברת על הדברים. השיחה שלנו הוקלטה, במקרה, ממש עם צאתו לאור של ספר השירים החדש של מיטל, ״הכל יכול לקרות״, ולשמחתי בין הקטעים שהקריאה ישנם שם שירים משם.  

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם מאיה קוסובר.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

כשעודד וולקשטייןפגש שוב, אחרי שנים רבות, את גיא, חבר הילדות הקרוב שלו, הוא גילה שלמרות המרחק אבני הבניין היסודיות של המילון הנפשי שלהם נושאות חתימה משותפת. גיא יצר אתו קשר סמוך למותו מסרטן, ואל תוך השיחה שלנו על ילדותם ועל בגרותם התערבבו סיפורים על השכונה שבה גדלו, שהייתה רועשת ובוערת ודרמטית, שלא לומר מלודרמטית, וצבועה בצבעים עזים, וגם אם עודד וגיא לא הסכימו כמעט על שום פרט מזיכרונותיהם, אלה עיצבו את שניהם ואת החיבור החד פעמי שהיה ביניהם. עודד, הסופר, המתרגם, העורך, מבקר הספרות והמרצה הוא, כידוע, מעין מילולי נובע, חד פעמי ומרתק שהמראיינת, כלומר אני, נדרשה מדי פעם לקרוא אותו לסדר כדי לא להתפתות ולגלוש ביחד אתו אל מחילות ארנבים ספרותיות.  

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת עלמה דישי.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

הסיפור שלעידית הרמן מכיל את כל הסערות הגדולות, המקסימות, המפתות וגם הטרגיות שיכלו להפוך אותו לאחת מיצירות הבמה שלה. אלא שהוא התרחש במציאות: סיפור האהבה שלה ושל דמיטרי טולפנוב, בן זוגה ושותפה להקמת תיאטרון ״קליפה״, שהחל לגמרי במקרה באמסטרדם והסתיים אחרי יותר מעשרים שנה של יצירה משותפת -  אבל בפתאומיות מוחלטת - עם מותו של דימה במהלך סיבוב הופעות שלהם בהודו. עשר שנים חלפו מאז, ועידית, הרקדנית, הבמאית והיוצרת אומרת שהיום היא אישה אחרת, שהמוות הזה הפך למשך תקופה ארוכה מאוד לזהות שלה, אבל בזכות מעטפת של אהבה והרבה עבודה קשה היא מסוגלת עכשיו לשחרר, להרפות, ובין היתר גם ליצור דברים שיש בהם אופטימיות, כמו היצירה ״יופי״ המועלית בימים אלה במוזיאון תל אביב.  

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

דן אריאלימקבל לא מעט פניות מאנשים שעברו פציעות קשות המבקשים ממנו עצות איך למצוא בכל זאת שמחה בחיים, או לפחות איך להתמודד עם האובדן. דן, שנכווה קשות כשהיה בן שבע עשרה בלבד, התמחה אמנם בפסיכולוגיה התנהגותית וחקר מכל כיוון אפשרי את האופן שבו אנחנו מקבלים החלטות, אבל לדבריו, הוא חש אחריות לעזור למי שבוחר לפנות אליו. הוא סיפר לי על יותר ממאה אנשים שאיתם הוא שוחח כדי לנסות להבין מהיכן הם שואבים את החוסן הנפשי שלהם, ועל הניסיונות שלו לשנות את ההתייחסות שלנו כחברה לסוף החיים – ניסיונות שמבוססים במידה רבה על חוויות החיים האישיות שלו. אה, וכן, הוא גם לומד להיות דולת-מוות. מיד תשמעו.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

שרה פון שוורצה הייתה כל חייה במרוץ, במרדף אחרי הזמן ואחרי הדבר הבא. ואז באה הקורונה, והשחקנית והבמאית עטורת הפרסים והעסוקה חשבה שכשהתיאטרון סגור זו הזדמנות נפלאה לביים מחזה שלא הצליחה למצוא זמן לעבוד עליו קודם. ואז היא איבדה את ההכרה. במהלך החזרות. החוויה הזו וכל מה שבא בעקבותיה הצילה את חייה – במובן הפיזי הפשוט, כשהתברר שיש לה מפרצת במוח, וגם במובן הנפשי, שהביא איתו יכולת הקשבה וחמלה וסליחה. שרה אומרת שלמה שחוותה לא היה היבט דתי, אבל מאחר שהיא נולדה למשפחה גרמנית נוצרית שהתגיירה בזמן שאמהּ הייתה בהיריון איתה, ומאחר שהיא מוצאת צורך להתפלל – ולגמרי לא ברור לה למה אנשים אחרים מבקשים שהיא תגדיר למי בדיוק היא מתפללת, השיחה שלנו נגעה גם בדברים האלה, כמובן וגם ברקע להצגה ״בין שני עולמות״ שכתבה והציגה בארץ ובגרמניה לפני יותר מעשור.  

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קורא הפעם עמית אולמן.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

דייוויד באדיל הוא מן הקומיקאים הבריטים האהובים עלי. ולא רק עלי, כמובן. אפשר בקלות להכתיר אותו כאחד מיקירי הפזורה האנגלופילית, שיש לה לא מעט חברים גם בארץ, אבל לא רק בזכות ההומור. באדיל הוא גם סופר, יוצר של תוכניות רדיו וטלוויזיה משובחות, ומחברו של רב המכר שראה אור לאחרונה גם בעברית ״לא סופרים את היהודים״. הוא גם מגיש, ביחד עם הברונית וארסי, פודקאסט מעניין בשם A Muslim and a Jew Go There, כי כמו בספר, וכמו בסטנד אפ שלו, הוא בעד לדבר על הכול.

אז דיברנו – באנגלית, כמובן, אף שדייוויד למד עברית בבית הספר היסודי –  דיברנו על מה שהוביל אותולכתוב את ״לא סופרים את היהודים״, ואז, כמתבקש מפודקאסט שעוסק במוות ואבל, דיברנו גם על הוריו, ובעיקר על אימא שלו שהוא הקדיש לה תוכנית ומוריסטית נפלאה בשם My Family – Not the Sitcom (שאגב, הפכה ממש בימים אלה לספר) ובה הוא דיבר על הכול, כולל השירים הארוטיים שאמו נהגה לכתוב למאהב שלה והדמנציה של אביו, וכל הרגעים המצחיקים, המביכים, המוזרים והקשים – כי מבחינתו של באדיל, אידיאליזציה של המתים מוחקת אותם שוב, והוא לא רוצה למחוק, הוא רוצה לזכור באמת.   

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

סיון בסקיןעלתה ארצה עם הוריה כשהייתה בת 14. קרוביה שנותרו בליטא הלכו לעולמם בזה אחר זה, והכאב על הפרידות הללו, על המרחק, היה גדול כל כך – כך היא אומרת – עד שאפילו המקום עצמו הפך להיות זר ומכעיס. גם מבחינה אובייקטיבית, התהליכים הפוליטיים והכלכליים שינו את ליטא של סיון באופן דרמטי, אבל כל אלה החלו להופיע בספריה רק בשלב מאוחר יותר, אחרי שביססה את מעמדה כמשוררת, ולא הייתה סכנה שתיחשד כעלמה הכותבת ליומנה היקר. אחרי שלושה ספרי שירה, תרגומים לפרוזה ושירה מרוסית, ליטאית ויידיש, סיון, שהיא גם חברת מערכת כתב העת ״הו!״,  יכלה להתפנות לכתיבה אישית, להיזכר בילדוּת ואפילו במה שגילתה במסמכי הקג״ב. שוחחתי עם סיון לפני חודשים מספר, ובינתיים כבר ראה אור ספר שיריה ״אנחנו חסרי המולדת״, שהיה אז רק בשלבי עריכה – ולפני הכול ביקשתי שתקרא חלק מרשימת הפתיחה המאוד אישית של הממואר שלה ״שבעה ימים אביב בשנה״.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

בבלוג שבו תיעדהמאיה הפנר את מותו של אביה היא כתבה, בין השאר, ״אני בהתייתמות מתמשכת״. לאבא שלה הייתה תאונה, פגיעת ראש קלה שהידרדרה, ואף שחלפו תשע שנים ארוכות וקשות עד שמת, היא אומרת שהמוות הזה התגנב מאחוריהם בהפתעה. מאיה, היא תסריטאית שכתבה בין השאר ל״אהבה מעבר לפינה״, ״השיר שלנו״, ״בטיפול״, ״השמיניה״, ״תיבת נוח״ ו״מונא״, ושהמחזה שלה ״מרציפנים״ מוצג בימים אלה בתיאטרון הבימה, (בכיכובה של ליה קניג). אביה, אברהם הפנר, הבמאי, התסריטאי, הסופר והשחקן שאין שום דרך לתמצת בשורות ספורות את העשייה שלו, היה איש מבריק ומצחיק ודברן וסוער, ״מפואר״, כמו שכתבה עליו מאיה, שאפילו בשנים שבהן היה כלוא בתוך גופו ללא יכולת לתקשר באופן קוהרנטי, באותו חדר המתנה למוות, הוא מצא דרכים לומר לבתו דברים, ללא מילים.

השיחה שלנו נפתחת באנקדוטה אישית קטנה, לא מפני שהכרתי את אביה של מאיה לעומק, אלא מפני שגם אצלי, כמו אצל תלמידיו הרבים ואחרים שפגשו בו לרגע, הוא הותיר תמיד זיכרונות של רגעים בלתי נשכחים.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת רונית כפיר.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

דני דותן הוא איש אופטימי, שמאמין בכוחם של בני אדם ליצור דברים נפלאים – בעיקר אמנות – ולעשות טוב. זה לא שהוא לא רואה היטב את הרוע, המפלצתיות והכאב הנורא שאנחנו חווים, אבל כבנם של שני ארכאולוגים, שכבר כילד קטן מאוד היה לו העונג להשתתף בחפירות ולגלות קברים ושלדים ושרידים של תרבויות אחרות, הוא אימץ נקודת מבט אחרת – שיודעת להביט אחורה וקדימה למרחקים של אלפי שנים. בשניים מסרטי התעודה שיצר ביחד עם זוגתו דליה מבורך, דני סיפר את סיפורה של אמו, פרופסור טרודה דותן, כלת פרס ישראל לארכאולוגיה, ואת סיפורה של הלהקה שלו, הקליק. שני הסרטים ספוגים בסיפורי חיים ומוות – מות הוריו, מותם של חבריו ללהקה, אלי אברמוב וז׳אן ז׳אק גולדברג – ויש בהם גם הרבה הומור, כמתחייב אצל מי שבנעוריו בנה לעצמו ארון מתים כדי לישון בו במקום במיטה , וכמובן גם הרבה יכולת לאהוב. 

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם אילנה זפרן.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

שרית אופק ואלי אליהוהם בני זוג. זו לכאורה הסיבה הרשמית שבגללה שוחחתי עם שניהם ביחד. שרית היא עובדת סוציאלית שאחרי מות אביה היה לה ברור לגמרי שהיא רוצה ללוות אנשים לקראת סוף חייהם, ואלי הוא משורר, ומותו של אביו חוזר ועולה בשירים שלו שוב ושוב. לפני שנפגשתי איתם, נדמה היה לי שיש להם גישות שונות לגמרי אל המוות, ואל חוויית היתמות שלהם – שרית שמדברת על הכול, כותבת בלוג (בסופו של דבר) ונפגשת עם אנשים פנים אל פנים, ואלי, המופנם, שהסערות הגדולות בשיריו מגיעות מאיזה מקום תת מודע שהוא מתקשה לפעמים לזהות. אבל אז התברר שמשהו הרבה יותר עמוק מחבר את שתי הגישות שלהם, שמנסות להתרומם מעל לחוויית המוות החד פעמית כדי לקבל איזה מבט על שמאפשר להכיל את כל המורכבות הזו, של עצב ואבל כחלק מהחיים, אולי אפילו משמחת החיים והיצירה.

***

שני הקטעים המוזיקליים הקצרצרים בפרק הם מתוך ביצועים מוזיקליים לשיריו של אלי, הראשון משל ״כריכה רכה ״והשני של דודו טסה.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם תמר מור סלע.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

בהיכל המתים של מרב סלומון - זה שמהווה תשתית לחלק מספרי הקומיקס שלה ובוודאי לתערוכת היחיד שלה ״הבלתי נשכחים״, שהוצגה מוקדם יותר השנה במוזיאון הרצליה – מתערבבים זיכרונות מן הקרובים והרחוקים שמתו, עם פרצי רגש וחרדות פרטיות, שירי ערש בפולנית עם מיתוסים משפחתיים והתוצאה היא מאוד מאוד אישית אבל גם לגמרי לא, כזו שכל מי שאי פעם נפרדו מאנשים קרובים מוצאים בה בקלות את עצמם. מרב, שהיא ציירת ומאיירת עטורת פרסים רבים שעבודותיה הוצגו בכל העולם, עומדת בראש המרכז להוראות אמנות ועיצוב בבצלאל והיא גם המייסדת והעורכת של הוצאת הספרים החזותייםלמבוגרים Salomon & Daughters . ניסינו לדבר על כל הבלתי נשכחים שלה על פי סדר כרונולוגי, קצת התפזרנו, צחקנו, בכינו ושוב צחקנו.  

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קורא הפעם אורן נאמן.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

את הספרים המאוד אישיים שלה – ״הירח אותו ירח״, ממואר שבו תיעדה את מסעה לוויטנאם, שם אימצה את בתה, ו״בקולן״, ספר שיחות עם נשים ישראליות החיות בצל אובדן ומלחמות – רות שפיראכתבה בעברית, כמובן. זו השפה שבה היא חיה, כותבת וחושבת מאז גיל 13, אז הגיעה ארצה עם משפחתה מהלסינקי, פינלנד. הוריה חלמו במשך שנים רבות על עלייה לישראל, אבל בפּועל המעבר הזה לא היה קל, אולי אפילו מצער, כך אומרת רות. ממרחק השנים, ואחרי שתרגמה עשרות ספרים ממגוון השפות שבהן היא שולטת – שוודית, דנית, נורווגית, פינית (וזה לא הכול) – והפכה לאבירה במסדר כוכב הצפון (שהוא עיטור שמוענק על ידי מלך שוודיה) – רות סיפרה לי על הילדוּת שם וההתבגרות כאן על שברון הלב – הפיזי, לא רק הרגשי – שליווה את מפגשיה עם המוות – עם מות הוריה, עם התאלמנותה בגיל צעיר מאוד ולא מזמן, עם מותו של בן זוגה האחרון – ועל הכתיבה על כל אלה, שמחכה במגרה, אבל רק עד שיגיע הזמן המתאים.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם תמר מור סלע.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

קובי ניב הוא כנראה אחד האנשים המצחיקים ביותר בסביבה. הרקורד שלו כולל את ״זו ארץ זו״, שלפני צאתו כספר היה טור ב״העולם הזה״ שנכתב ביחד עם ב. מיכאל, חנוך מרמרי ואפרים סידון, את הסטירה הטלוויזיונית העברית הראשונה, הלא היא התוכנית ״ניקוי ראש״, פרקים חלוציים לגמרי ב״זהו זה״ – קובי הוא שאחראי לפינה ״סערה בכוס תה״ ולפופטיץ המיתולוגי, ושורה של ספרי קומיקס שיצר עם דודו גבע, שבהם זכה הציבור להכיר את יוסף מהעירייה, את מגוחך ואת אהלן וסהלן. יש עוד, וישנה כמובן קריירה ארוכה כתסריטאי ומבקר ומורה לקולנוע .

וישנם הרומנים, שיש בהם הומור, אבל גם עיסוק רב מאוד בענייני מוות, עיסוק אובססיבי אפילו, כפי שקובי אומר בשיחתנו. הבולט מבין אלה הוא ״בסוף כולם נמותו״, שגיבוריו הם חמישה גברים ישראלים, פליטים, שנמלטו מישראל שנחרבה באיזו אפוקליפסה לכאורה עתידית, לכאורה פרועה מאוד, אבל מתחת לפני השטח מתברר שמדובר בסיפור אישי מאוד, שיש בו חלקים אוטוביוגרפיים לגמרי, וקובי מציע בו מבט מפתיע שלפיו ההתאבדות של אחיו, אילן, הייתה בעצם ביטוי ברור ועז של הרצון לחיות.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

נועם פרתום הייתה המרואיינת הראשונה שלי ב״על החיים ועל המוות״. שיחה ראשונה שחנכה את הפודקאסט, שלא היה לי אז מושג כמה הוא יגדל וישגשג. אני מעלה אותה כעת שוב בגרסה נקייה יותר – בסיועה של תוכנה המתהדרת בבינה מלאכותית, נו, כמובן, גם לטובת מי שעדיין לא האזינו לנועם, וגם לטובת מי ששמעו את שיחתנו אז עם כל הרעשים הנלווים שהיו בה. הרבה דברים קרו בשלוש השנים שחלפו מאז, גם במישור האישי – נועם ילדה בן וממש בימים אלה ראה אור גם ספרה החדש ״לצאת מהגוף״ – אבל לתובנות ולמחשבות שהיא העלתה בשיחתנו עדיין מעניין מאוד להקשיב. אביה של נועם, אבינועם, מת כשנועם הייתה בראשית גיל ההתבגרות, והשיחה שלנו התחילה מן העובדה המפתיעה, שהיא נקראה על שמו, או כמעט על שמו, כשהוא היה עדיין בחיים.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

מיכל יפתלא החלה לחשוב על מוות רק כשחלתה בסרטן. בבית ילדותה היו תלויות שתי תמונות, מזכרת מתמדת לכך שהחיים ממשיכים בחברתם של האנשים שהיו ואינם. הסרטן הופיע אחר כך. מיכל חלתה, ובאותו זמן ממש חלה גם בנה. שניהם החלימו, ואת הדרך שעשו היא תיעדה בספר ״פס אור״, ממואר קטן אבל מאוד מעורר מחשבה. מיכל, שהחלה את דרכה כמעצבת תפאורה לסרטים ובהמשך כמעצבת פנים של משרדים ובתים, כתבה עוד קודם ספר על ספרים, או ליתר דיוק על מערכות היחסים בין קוראים לבין ספריותיהם, והחלה לכתוב גם על קשרים בין אנשים לבתיהם, ולמרות תגליות מפתיעות שהיא מזכירה בהקשר הזה, הפרויקט הושהה.

אביה של מיכל, ארנסט יפת, הבנקאי, שהיו מי שאמרו עליו שהוא מסוגל ללעוס חצץ ולבלוע כאילו כלום, היה בזמנו אחד האנשים החזקים בכלכלה הישראלית, עד שהורשע בעבירות שונות בפרשת משבר מניות הבנקים. שוחחנו כמובן גם על השבר הזה, על ההשפעה שלו על המשפחה, על מותו של אביה בניו יורק ועל מה שהייתה רוצה לשאול אותו אילו יכלה לשוב ולשוחח איתו היום, 27 שנה לאחר מותו.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם תמר מור סלע.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

מי שמכירים את אפרים שמיר, כמוני, רק כזמר ומוזיקאי מחונן, מלהקת הנח״ל וכוורת ואינספור הלהיטים שלו לבד וביחד עם אחרים, אולי יופתעו גם הם מן השיחה הזו. שוחחנו על מוות, כמובן, שהרי ככה זה בפודקאסט הזה, אבל בין השורות, לפני ואחרי סיפורים מהחיים בסיביר, בפולין ואחר כך בארץ, מתגלה גבר שהוא מצד אחד רך נורא, אוהב נורא, רגיש נורא, ומצד שני מתעקש לבחון את כל הכאבים והגעגועים והפרידות בכוח השכל. בגיל צעיר, אומר אפרים, כששלחו את הלהקה להופיע במהלך המלחמה, מול חיילים פצועים קשה ואחרים שהיו בהלם מוחלט, זה היה סוג של אטימות נעורים שאפשר לו ולחבריו להתמודד עם כל המוות שפגשו. בגיל 73, אולי בגלל ההורות ואולי רק ניסיון השנים, האטימות כבר איננה, יש במקומה רגישות גדולה, והשריון היחיד שיכול להגן עליה הוא הלימוד, ההבנה, הרציונל.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם מעין רוגל.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

אל הורי הקבע שלה, הוריה המאמציםיוסף ואורנה פורת, הגיעה ליטל פורתבגיל תשעה חודשים, אחרי שננטשה על ידי מי שילדו אותה, ולכן – היא אומרת – כשגם אורנה ויוסף החליטו שהגיעה שעתם ללכת, היא סירבה להשלים עם זה. למען האמת, חלקים גדולים בספרה ״יום הולדת שמח אדולף היקר״ – המשחזר את סיפור חיי אמה, שנולדה כילדה גרמניה בבית שחציו קתולי וחציו פרוטסטנטי, הצטרפה לנוער ההיטלראי, התגייסה לצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה ולימים ערקה, הצטרפה למחתרת, התגיירה והפכה לאחת השחקניות המופלאות כאן בישראל – ליטל אומרת שכתבה תוך כדי שיחות עם אמהּ המתה, מתוך איזה תת מודע שהכתיב לה סיפורים שמעולם לא שמעה כשהוריה היו עדיין בחיים. ליטל, שדווקא הספיקה לכתוב מחזה עבור אמה וגם לביים אותה במחזה אחר, נתנה לספר את כותרת המשנה ״בדיונוגרפיה״, אם כי בשיחתנו התברר שדווקא החלקים המציאותיים לגמרי בחייה שלה ובחיי הוריה, נשמעים בדיוניים יותר מכל מה שיכלה להמציא.  

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

נועה שבתאי הייתה רק בת שמונה חודשים כשמת אביה. הסופר יעקב שבתאי היה אז נשוי ובעל משפחה אחרת, והרצון של אמה – כך אומרת נועה – לגונן עליה מפני הסיטואציה הלא פשוטה הזו גרם לכך שהאבל והכאב של אמה לא דוברו בבית. העבודה על הסרט ״אבא שלי, יעקב שבתאי״הולידה בה געגועים שלא היו שם קודם, תחושה מתסכלת של כמעטיות – הם כמעט הכירו, הם כמעט היו משפחה, כמעט היה לה אבא. את השיחות עם אמא שלה היא עדיין מנהלת בעיקר עם מצלמה ומיקרופון , לא רק בגלל שאלה מאפשרים מרחק אלא בעיקר משום שהיא רוצה לתעד, לשמר, כמה שרק אפשר, כמו בילדות, כך היא אומרת, שבה ההבנה שגם אימא לא תחיה לנצח גרמה לה לרצות להקפיא אותה או לשמר אותה בנפטלין.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קורא הפעם יורם מלצר.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

תלמה אליגוןחגגה השבוע יום הולדת שמונים. רשימת השירים שכתבה והלחינה ארוכה מכדי למנות בפודקאסט אחד, אבל השיר הראשון שכתבה, בגיל שמונה עשרה, אחרי שאביה מת בזרועותיה ממש, הוא כנראה המפורסם שבהם. זה השיר שנפתח בשורה ״לאבא שלי יש סולם״. אחריו הגיעו להיטים רבים מאוד ובהם אבשלום, איפה את אהובה, כן כן לא אז לא, רקפת, יונה עם עלה של זית, אין לך מה לדאוג וגשם בעיתו. תלמה, ששימשה במשך שנים מנהלת אמנותית ומפיקה בחברת תקליטים, חתומה על עשרות אלבומים הנחשבים לאוצרות מוזיקליים של התרבות העברית, על תקליטי ילדים רבים לא פחות, וגם על ליברית לשתי אופרות ותרגומי ספרים מצרפתית ומאנגלית. בשיחה שלנו קל להרגיש באנרגיה העצומה שלה, שכנראה לא התעמעמה עם השנים, והיא באה לידי ביטוי בכמה וכמה שירים שתלמה הסכימה לשיר בביצוע חי, בתנאי שדה מאולתרים.

*** את השיר ״אין לך מה לדאוג״, שקטע ממנו מובא בשיחה מבצע, במקור, עוזי פוקס המצוין כמובן. אפשר לשמוע את כולו כאן: https://www.youtube.com/watch?v=pmFpjBUhPA4

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם תמר מור סלע.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

הזיכרון החזק ביותר שנותר לניר שטראוס מאימא שלו הוא שהיא האמינה בו כשחקן, ״ואני חושב שאני לא ממציא את זה״, הוא אומר בשיחתנו. ניר היה רק בן שתיים עשרה כשאמו מתה מסרטן, וכשהיה בן ארבע עשרה מת גם אביו – שניהם לא הספיקו לראות אותו הופך לכוכב סדרות ילדים בטלוויזיה, לשחקן תיאטרון וקולנוע מוערך ולמשורר. על קצה המזלג אפשר למנות ברזומה של ניר את הסדרה ״גאליס״, את פינת האימפרוביזציה שלו ב״אנחנו כאן״, את הסרטים ״הדרך לאן״ ו״בלונים שחורים״ ואת ההצגות ״הזוג המוזר״ ו״כימים אחדים״. את סיפור חייו הוא סיפר בהצגת יחיד שכתב וביצע בתיאטרון צה״ל, ואז המשיך וכתב גם את ״סבא שלי רמטכ״ל״, הצגה שמבוססת על חייו של הסב שגידל אותו לאחר מות הוריו ואת ״אינטליגנט״, הצגה שדיברנו עליה בקצה השיחה שלנו, ומאז הספיקה לעלות בפסטיבל הקומדיה הישראלי. ואם הפסדתם את הפרויקט התיאטרוני-משוררי שלו ״חדרו של המשורר״, שבו ניר נפגש פנים אל פנים עם הקהל כדי לכתוב שירים בזמן אמת, תוכלו לראות אותו בסוף החודש כסרט קצר בפסטיבל ״אפוס״ .

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

כשהציעו לזמירה, התלמידה המצטיינת, לעזוב את אור יהודה וללמוד בבית הספר הירושלמי היוקרתי בויאר, אימא שלה סירבה וזמירה – היום ד״רזמירה פורן-ציון – אומרת שהיא ניצלה מחלום ורוד. היא לא רצתה להינתק ממשפחתה, וגם לא יכלה להרשות את זה לעצמה, משום שאחרי מות אביה, שעוד לא מלאו לו ארבעים, זמירה, הבת הבכורה, הייתה אמנם רק בכיתה ז׳ אבל היא לקחה על עצמה חלק ניכר מהאחריות ההורית על אחותה ואחיה. על הקשיים פיצו אותה הספרים, היא אומרת, והיצירה. שוחחנו ממש ערב צאתו לאור של ספר שיריה החדש, שבינתיים כבר ראה אור, ודילגנו מן המעברה בחזרה לעיראק ומשם להודו, מטקסי פרידה מן המתים אל במת התיאטרון ודיברנו גם על החלומות שהיא מגשימה כיום במקום אותם נעורים אבודים.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם מאיה קוסובר

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

המקום ששמור לאסתי זקהיים בהיכל התהילה של שחקניות ושחקני ארצנו יהיה בוודאי צבעוני מאוד, וגם עמוס להתפקע. רשימת הסרטים, הסדרות, ההצגות והפרסים שלה ארוכה ומגוונת, ושלא במפתיע, כך גם השיחה שלנו. אסתי מכירה את המוות מקרוב מאוד: לפני שלושים שנה מת אחיה דני זקהיים, אמן המיצגים הנודע שהקשר ביניהם היה קרוב ונפלא ומקסים ומחריד – כהגדרתה; שנים ספורות לאחר מכן מת גם אביההנערץ ואז מת גם אחיה הבכור,רוני. אסתי, שמעולם לא נרתעה מלשוחח על מוות, להפך, בלשון המעטה, סיפרה לי עליהם סיפורים רבים, צבעוניים ומסחררים. במילים אחרות: זוהי שיחה שמתחילה בדרמה קטנה, עוברת בדרמות גדולות ומסתיימת באפטר פרטי.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קורא הפעם אורן נאמן

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

אדיבה גפןאומרת שחשוב לה לזכור את המתים שלה בהומור ואהבה. כך יצא שהשבעה על מות אביה, משה, הייתה גם הזדמנות להדק מאוד את הקשר עם אמה ואחיה, ומדי יום לחכות שכבר ילכו המנחמים כדי שאפשר יהיה לצחוק ביחד, וגם השבעה על מות אמה, יונה, הייתה מקום להעלות בו סיפורי משפחה מצחיקים ומנחמים מאוד. אדיבה, הסופרת והמחזאית, התפרסמה בעיקר בזכות ספרי המתח רבי המכר שכתבה, אבל התחלנו את השיחה דווקא בספר ״הצגה יומית״, שמשחזר את שנות הילדות שלה בחיפה, ובין היתר מרחפת בו האמירה כי בכל בית היה אז אובדן, אלא שאיש לא העלה על דעתו לדבר עליו.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם תמר מור סלע

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

כשאחינועם ניניהייתה בכיתה ה׳, אבא שלה, שנהג לעניין אותה ולעודד אותה להביע את דעתה בנושאים שונים, הראה לה מאמר על המתת חסד, מאמר שהוליד עבודת מחקר אז בבית הספר. יכול להיות שאז נולדו היחס השליו, הכמעט סטואי של אחינועם למוות והיכולת שלה ללוות אנשים – קרובים ורחוקים – אל מותם. סבתא רחל שלה הייתה כנראה הראשונה שנפרדה מן העולם הזה בגיל 97 כשאחינועם אוחזת בידה ושרה לה, אבל אחריה באו אנשים נוספים שביקשו את נוכחותה ואת קולה ברגעיהם האחרונים, ואחינועם מצדה מוצאת שהיכולת הזו לנחם אחרים היא פריבילגיה גדולה וגם מקור השראה.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

זה קרה בהפרש של שנים רבות, אבל דפנה ברשילוןאיבדה גם את חברת הילדות הקרובה שלה אורלי, וגם את אחותה הגדולה סוניה. מוות אחד אירע לגמרי במפתיע, והאחר בסופה של מחלה, שאיש לא חשב שתסתיים כך. להפך, כך אומרת דפנה, הייתי בטוחה שסוניה תככב בכתבה בלאישה תחת הכותרת ״כך ניצחתי את הסרטן״. ההתמודדות בכל פעם הייתה, ועודנה, שונה לגמרי, ולו בגלל שהפרידה מאורלי נעשתה בקבוצה, ביחד עם חברי הקיבוץ העירוני שבו דפנה חיה – סוג של קומנה שאיננה היפית, כך היא הסבירה לי – ואולי בגלל זה הייתה למותהּ גם איזו הילה רומנטית. הפרידה מסוניה, היא המתרגמת סוניה ברשילון, פוגגה את ההילה הזו, אבל לא את האמונה שמתוך כאב אפשר לצמוח. בימים אלה ראה אור ספרה השני של דפנה, ״רוּסלקות״, שבמרכזו מפגש בין אחות שכולה לאב שכול ויש בו הרבה מאוד אבל, אבל גם הרבה מאוד הומור, וממנו התחלנו את שיחתנו.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

אחרי עשרה ספרים, מספר גדול של מאמרים ותסריטים, שנים של עיסוק בפסיכולוגיה וגם דוקטורט שאמנם לא הושלם אבל אמור היה לעסוק בדחף המוות אצל פרויד, לא מפתיע שחיים לפיד כורך את חוויות האבל האישיות בחייו עם אלה שהוא מוצא בספרות, וגם מייצר בספרות. השיחה שלנו החלה בזוגתו, עורכת הסרטים ערה לפיד, שחתומה על רשימה ארוכה מאוד של יצירות קולנועיות איכותיות, ובשיתופי הפעולה היצירתיים של חיים וערה ובנם, הבמאי נדב לפיד, בין השאר בסרט ״מילים נרדפות״ שזכה בפרס דב הזהב בפסטיבל הקולנוע של ברלין. שוחחנו גם על הוריו של חיים, ועל אמו שהונצחה בסיפור מאוד מפתיע שכתב, והאמת היא שהמשכנו לשוחח על עוד אנשים קרובים ב״מקדש המתים״ שלו – מושג שיובהר מיד בתחילת השיחה – אבל אלה נשמרו בקובץ נפרד וזמנם לעלות לרשת עוד יגיע.  

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם יעל מירון-כנעני

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

לתמר אלאורהיו שתי אימהות. אחת בבית, ואחת מעבר לכביש. אימא יונה ודודה צביה, שהיו חברות נפש, ידעו ליזום ביחד יוזמות מהפכניות ששינו להן ולמשפחותיהן את החיים ובסופו של דבר גם הזדקנו ביחד, הרחיבו עוברה את העולם. העובדה שהאחת הייתה אשכנזייה והאחרת תימנייה טענה את הילדוּת של תמר בקסם, ויכול להיות שאפילו הביאה אותה לבחור, שנים מאוחר יותר, באנתרופולוגיה כמקצוע. ומאחר שהיא אנתרופולוגית, לא יכולנו שלא לדבר על הטקסים ששימשו אותה כשליוותה את שתי אימהותיה, וגם את אמו של בעלה, אל מותן, ועל התפילות שהיא נוהגת לשאת אליהן ואל קבוצה שלמה של אנשים שהיו יקרים לה ומתו ונבחרו על ידה להיכלל בקבוצת ה-ancestors , האבות והאימהות הקדמונים, שהיא לא קבוצה סגורה אגב, אלא פרויקט פתוח.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

רשימת המתים שרועי חן הביא איתו לשיחה כוללת חברים מהילדות, אנשי תיאטרון, בני משפחה וגם, כמובן, מהספרות. אלה וגם אלה לא באמת הלכו לשום מקום, כך הוא אומר בשיחתנו, הם ממשיכים לחיות איתי. רועי – מחזאי הבית של תיאטרון גשר שרשימת המחזות שכתב, עיבד ותרגם כוללת יצירות נפלאות כמו הדיבוק, סונטת קרויצר, כל האמת על מינכהאוזן והרצל אמר; הסופר שהרומן ״רעש גדול״ זיכה אותו בשנה שעברה בפרס עגנון; והמתרגם שיצר לאחרונה גרסה חדשה של פו הדוב – לא לימד אותי את הסוד, כלומר איך לראות בכל אובדן את האפשרות לקום לתחייה, אבל הוא נשאר נאמן להבטחה שעמה פתח את השיחה שלנו: את כל הסיפורים שסיפר, שחלקם נוגעים גם בהתאבדות ואפילו בניסיון התאבדות שלו, מסופרים בחיוך מקרב ומנחם.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם תמר מור-סלע.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

סיפור הפרידה של האמנית, הצלמת דפנה טלמון, מכלבתה נינה הוא סיפור מפתיע. לא רק בגלל המלאכית שהופיעה בדרכן ממש בדרך למרפאה הווטרינרית, אלא משום שמה שנדמה היה כמו רגע של סוף התגלה כהתחלה של חיים אחרים לחלוטין, שבמהלכם דפנה עזבה את ביתה, חילקה את כל חפציה כמתנות לאחרים – במסגרת מיצג אמנותי – ובמשך שנים היא נדדה בארץ ובעולם בין בתים של אחרים.  

השיחה שלנו התקיימה מזמן, והפרסום שלה התעכב מכל מיני סיבות טכניות. לכן אין בה הדים להתרחשויות הנוכחיות, אבל יש בה, תשמחו לשמוע, סוף טוב שמקורו באהבה גדולה.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת מאיה קוסובר

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

הרבה מאוד שנים חלפו עד שיהושע סובל יכול היה לתרגם לבמה את אחת הסצנות הקשות בחייו – את הלילה שבו רדף בפרדסים אחריו אביו, שהיה בעיצומו של התקף דיכאון נוסף, כדי למנוע ממנו להתאבד ולהחזיר אותו הביתה.  המחזה ״קולות בלילה״ נולד אז, אבל בעצם בכל הכתיבה שלו – בעשרות המחזות שלו שהוצגו כאן ובעולם, וגם ברומנים שכתב – מרחף אותו כאב של ילד שמבין שאיש אינו מגן עליו, ושאביו – שהיה בימים רגילים חזק, מלא חיים, סיפר בדיחות ואפילו כתב שירה – חלש ממנו. שוחחנו גם על המחזה החדששבכתיבתו הוא שקוע כעת, מחזה שבמרכזו צעיר ישראלי שנחטף לעזה, שגם הוא נובע מן ההרגשה שאין בעולם כוח מוסרי או אנושי שחולש על הדברים.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם תמר מור-סלע

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

כשאביה של שירה גפןמת, במפתיע, לפני תשעה חודשים בסך הכול, היה לה חשוב להתאבל ״כמו שצריך״, כך היא אומרת. לא לדלג, לצלול אל תוך האבל ולהרגיש הכול, עד שהאבל ששטף את כולנו בשבעה באוקטובר דחק הצידה את החוויה הפרטית שלה. בכתיבה שלה, שירה נגעה לא אחת במוות, בין השאר בספר הילדים העדין והמיוחד ״חוט הזהבה״, שמוקדש לאחת משלוש הסבתות שהשפיעו מאוד על חייה. דיברנו עליהן, על הסבתות אביבה, זהבה וגאולה, שמתו אבל הן לגמרי איתה, כל הזמן, וכמובן על אביה, יהונתן גפן, שאחת המתנות הגדולות שנתן לה בילדותה הייתה מחברת, ואת הציווי, תכתבי.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם מאיה קוסובר

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

יותר מעשרים וחמש שנים לפני מות בעלה, עירד, כתבה לאה איני רומן על אישה צעירה שבעלה נהרג והיא, שמסרבת להניח למוות להפריד ביניהם, עוברת לגור לצדו בבית הקברות. כשהמוות הזה הגיע בסופו של דבר, מטעם החיים ולא מטעם הספרות, כפי שהיא אומרת, לאה שקעה בכתיבת ״הילד של לגיון הזרים״, כדי להפוך אותו, את עירד, לאמנות, ללוש את הפצע ולעשות אותו לדבר יפה. קווי הדמיון בינה לבין עירד היו רבים ועמוקים, מה שאפשר את מה שלאה מתארת כזוגיות סוערת שמבוססת על נאמנות עמוקה והפך אותם לקרש הצלה זה של זה, ברית של אנשים שחשו יתומים עוד כשהוריהם היו בחיים.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קורא הפעם אורן נאמן.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

אמו של ליאב מזרחימתה, במפתיע, כשהוא היה בכיתה ז׳. מלבד האבל והגעגועים, עטפה אותו בושה שבמהלך השנים חלחלה, באופן לגמרי לא מודע, גם לאמנות שלו, עד שהחליט לגעת ישירות במה שכואב לו, וגם הזמין את הציבור להשתתף – בתערוכה שהולידה קיר ציבורי של מודעות אבל, חלקן מקושטות בעצים ופרפרים ופרחים. ליאב – האמן עטור הפרסים, האוצר והמורה -  אומר שהאמנות היא שהצילה אותו וממשיכה להציל אותו מדי יום וזה גם אחד המסרים העיקריים שהוא מנסה למסור לתלמידיו.  

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

איך דברים שנשמרים כסוד במשפחה משפיעים עליך עוד לפני שנולדת? ואיך זה שיש מי שמצליחים לשאת את האבל שלהם על אנשים אהובים, ואחרים שמתפרקים כשהוא מגיע? אלה חלק מהשאלות שהמשוררת חיה לוי העלתה בשיחה שלנו, שנשזרו בה סיפורי ילדות והורות, התמודדות נפש ושירה, כמובן, כי לגמרי במקרה כשנפגשנו סוף סוף, ראה אור ספר שיריה החדש של חיה ויכולנו למצוא בתוכו חלק מהתשובות.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם תמר מור סלע

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

כשהזמנתי את ניבי אלרואילשיחה, אחרי מותה של חברה האהובה האמנית הנפלאה מאיה אטון, ידעתי שיהיו דברים שיפתיעו אותי – כי ניבי היא כזו גם כאמנית וגם כמורה, כזו שקושרת קשרים בין דברים שנדמים לאחרים רחוקים מאוד – אבל לא ידעתי עד כמה. נפגשנו לפני כמעט חצי שנה, ודיברנו על האבל שניבי מגדירה כעבודה בתהליך, הצורך לחזור ולמצוא את עצמה בנפרד ממי שבמשך למעלה מעשור הייתה שותפה לכל פרט בחייה ויצירתה. אל תוך השיחה שלנו הסתננו, כמו דרך איזה פתח סודי, גם עורבים וחתול ורוח הרפאים של נזירה אחת ותוכים שלא חתכתי בעריכה למרות מחאותיה של ניבי.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם). 

את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

המתנה הגדולה שגואל פינטו קיבל מאמו, מוניק, הייתה העידוד להיות מי שהוא. הוא אומר שהיא הייתה רימון עסיסי, אישה שאולי בעצם היו צריכים להיות לה חיים אחרים ושממנה קיבלו הוא וששת ילדיה האחרים את הכישרונות שלהם – ובכל זאת גואל – העיתונאי, איש הרדיו והסופר – כועס שהלכה, כל כך כועס, כי כפי ששנינו הסכמנו בשיחה הזו, לאימא שהחיבוק איתה מעלה תחושה כאילו שני חלקים של פאזל מתחברים במדויק, אסור היה למות. 

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קורא הפעם יורם מלצר

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

מוות הוא לא סעיף בחוזה שבין חברות טובות, הן הרי אמורות לחיות לנצח בקשר שביניהן, להיות שם, לשקף, לתמוך, לעודד, לנזוף. את הדברים האלה אמרה לי העיתונאית והסופרת ענת לב-אדלר, שחברת הנפש שלה פנינה מתה לפני קצת יותר משנה, ומאז ענת לא מפסיקה לחפש סימנים ומסרים ממנה, בעולם שבחוץ אבל גם, ואולי בעיקר בתוכה. בעקבות מותה של פנינה, שהייתה מבוגרת ממנה בעשור, ענת החלה לראיין את חכמות השבט, נשים בנות שבעים ומעלה שחולקות איתה את ניסיון החיים שלהן, את כל מה שהיא כבר לא יכולה לשאול את חברתה שהייתה עבורה גם מנטורית לחיים.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם תמר מור-סלע

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

זהו פרק בונוס, שהוא למעשה פרק רטרו, משום שהשיחה שלי עם מירב רוטהייתה אחת הראשונות בפודקאסט הזה, ואני מעלה אותה כעת שוב אחרי שהקשבתי לה שוב במהלך תיקונים טכניים שביצעתי לסאונד שלה, שלא היה מן המופלאים – ועכשיו, בגרסתה הנקייה, נדמה לי שחבל לא להאזין לה שוב.

מירב היא פסיכולוגית ופסיכואנליטיקאית, ומאז שבעה באוקטובר היא פוגשת ללא הפסקה אנשים שחווים אבל נורא – אבל כבר אז, הרבה לפני שדמיינו איך יראו הימים האלה, היו לה דברים חכמים לומר על תחושות אשמה ועל דרכים להימנע מהיתקעות באבל.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

לא פשוט לתפוס את ראובן (רובי) נמדר לשיחה פנים אל פנים. הוא מגיע ארצה, מניו יורק, לעתים קרובות, אבל אז כולם רוצים לדבר איתו, וזה לגמרי לא מפתיע, משום שרובי, הסופר – שספרו ״הבית אשר נחרב״ זיכה אותו בפרס ספיר; המתרגם – שהביא אל העברית מבחר מן השירה הפרסית הקלאסית; ומי שבין השאר כתב ליברטו לאופרה, המבוסס כולו על טקסטים תלמודיים – הוא מספר סיפורים מצוין גם בעל פה.

שיחתנו התקיימה באוגוסט, קצת אחרי שראה אור ספרו החדש ״דגים גדולים״, המוגדר כקובץ של סיפורים עבריים אמריקאיים, ודיברנו בה על הוריו, על מסורות מפתיעות של קהילת אנוסי משהד, שממנה הגיעה משפחתו וגם על הקשר בין הגירה למוות וללידה מחדש. והבטחנו לשוחח עוד, בקרוב, ואני מזכירה את ההבטחה הזו כאן כדי שלא תישכח.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם תמי שם-טוב

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

קצת אחרי גיל 18, שירה סתיועזבה את ביתה, את משפחתה, את הקהילה השומרונית שבה גדלה, ובחרה לעצמה חיים אחרים לגמרי. את שם המשפחה החדש שלה, סתיו, נתנה לה גלית רוזן, חברתה הטובה. הן גדלו ביחד, הן דילגו ביחד על ימי לימודים כדי לטייל בנמל יפו, הן המציאו ביחד מילים שהיו סוג של התנסות ראשונית במשוררות. חמש שנים לאחר מכן, בדרכה לחזרה בלהקת מחול, גלית נהרגה בפיגוע בקו חמש, ליד כיכר דיזנגוף. כמעט שלושים שנה חלפו מאז, ושירה, המשוררת והמתרגמת שהיא גם מרצה בכירה לספרות באוניברסיטת בן גוריון, אומרת שגלית עדיין מלווה אותה, לגמרי איתה, ולא רק בחלומות.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קורא הפעם יורם מלצר.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

את הרומן השישי שלו, ״לראות את הים״, הקדיש יוסי סוכרי לאמו, ״לאמי האהובה שמתה בזרועתיי״, כפי שהוא כתב. היא אינה מוזכרת בספר, אבל כל הדמויות האחרות שם מתמודדות עם מותן ההולך ומתקרב, ולמרבה הפלא, ככל שמעמיקים בקריאה מתברר שהעיסוק בנושא מזוויות רבות ושונות כל כך יש בו סוג של נחמה, או לפחות השלמה. נפגשתי עם יוסי לשיחה בימים אחרים, שבהם אפשר היה לדבר על הים ועל איטליה למשל, ושוחחנו על אמא שלו, ונדה, שכונתה ״אליזבת טיילור של הסהרה״ ובטחה בו שיעשה מעשים גדולים, ועל סבתו, אמיליה, שכדי להבין את עוצמת השפעתה על חייו חייבים לקרוא גם את הספר שכתב עליה ושקטע ממנו הוא קורא, כמובן, במהלך השיחה.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם שירלי נחמה פרקש

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

את המשיכה הראשונה שלה אל ״היהדות שמתחת לישראליות״, כהגדרתה, גילתה רות קלדרון בגיל 12 בימי מלחמת יום הכיפורים. בהמשך, כשהייתה חיילת צעירה, ואימא שלה, הג׳ינג׳ית, החזקה, המעשית, חלתה ומתה, רות חיפשה עוגן, ומצאה אותו בחיבור לחוכמה שנצברה במהלך דורות רבים ולאפשרות להיות – כמו שהיא הגדירה בצורה יפה כל כך כשדיברנו על משפחה, אימהות, סבים וילדים – חלק מאקורד ולא צליל בודד.

חשוב לציין כמובן שהשיחה שלי עם רות, שבין שלל תאריה היא דוקטור לתלמוד שאינה מפסיקה ללמוד, מייסדת ״עלמא״ הבית לתרבות עברית וחברת כנסת לשעבר, התקיימה לפני המלחמה הנוכחית ומאז הפכה, כמובן, לרלוונטית עוד יותר.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קורא הפעם חן מלול.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

בשנת 1978יולי כהן נפצעה בפיגוע ירי בלונדון. היורה, איש החזית העממית לשחרור פלסטין, ירה עליה – אז דיילת באל על – ועל אנשי הצוות האחרים בדרכם למלון. חבריה נפצעו גם הם, אחת מהן נהרגה, ויולי החלימה ומיד חזרה לטוס ״כי גדלתי בספרטה״, היא מסבירה, ״ובספרטה כשנופלים מהסוס קמים וחוזרים לרכוב״. עשרים ושלוש שנה לאחר מכן היא חזרה ללונדון כדי לפגוש את האיש שניסה להרוג אותה ועשתה את הסרט ״המחבל שלי״, שבמידה רבה שחרר אותה מהטראומה והתווה לה דרך של פיוס במקום אלימות. יולי, שיצרה מאז סדרה של סרטים העוסקים במורכבות הקשה של החיים בארץ, נפגשה איתי לשיחה ממש עכשיו, כשהכאב והזעם שמסביב כמעט שאינם מאפשרים לשמוע קולות כמו שלה. שוחחנו גם על כך, אבל התחלנו בילדות שלה, בשכונת צהלה, ובחבר האהוב שלה גורי שרוןשנהרג בגיל 11 בלבד מפליטת כדור.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם יעל מירון כנעני

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

עפרי אילני גדל בבית קטן בערבה, בלי שום קשר לסדרה האמריקנית, ובבית הזה גדלו איתו ועם אחיו גם שועלים ושפנים, צבאים וטווסים וגם נמרה אחת. אבא שלו, גיורא אילני, היה זואולוג שנודע בכינוי ״איש הנמרים״, והוא גם שנתן לנמרי מדבר יהודה שמות בלתי נשכחים כמו שלומציון, אמרפל, הורדוס  או חומבבה. אלא שהחיים הללו הסתיימו כשעפרי היה בן 16 ואביו עבר אירוע מוחי קשה. דיברנו על הדעיכה של אביו, שהתרחשה במקביל להכחדת הנמרים והיעלמותם של מיני חיות בר נוספים, ועל האפשרויות שעפרי עצמו, כהיסטוריון, מסאי ועיתונאי צופה לנו כאן, על פני כדור הארץ.  

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט מכריזה הפעם אילנה זפרן

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

בפתח הספר ״תרגילים בפרידה״ כותבת תמר פייקס שכשאמא שלה, ארנונה, נטתה למות זה היה, בקונטקס המשפחתי המיוחד שלהן, נס. הזדמנות נדירה למוות בעתו, צפוי וידוע מראש. זה משום שאביה של תמר נהרג במלחמת ששת הימים רק שבועות ספורים לפני שהיא נולדה, ובשנים שלאחר מכן מתו גם שני אחיה ואחותה. היא נותרה לבדה עם אמה, והכתיבה הייתה במידה רבה הזדמנות להיערך, להיפרד לשם שינוי פרידה מסודרת וגם להיות נושאת כלים, לשאת עליה חלק מהסבל שאימא שלה נשאה בחייה. היא גם קנתה מצלמת וידיאו והחלה לצלם, ואימא שלה, הקשוחה, שיתפה פתאום פעולה. ״הרגשתי שאני עומדת בפני חצייה של נהר״, כותבת תמר בספרה, ״רציתי לאסוף כמה שיותר סימני דרך מהגדה שאליה לא אוכל לשוב״.

השיחה שלנו התקיימה בסטודיו לקרמיקה של תמר, בירושלים, שגם בו – אחרי הספר שכתבה, אחרי הסרט, אחרי טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי שיזמה ובו היא ואחרים עומדים על הראש כשנשמעת הצפירה – תמר עובדת על תערוכה שמנסה לעשות סדר בסיפור המשפחתי.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קורא הפעם אורן נאמן.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

גלעד מלצר היה כמעט בן 18 כשנולד אחיו הקטן, מתן, שלימים התגלה כמוזיקאי מחונן, כנר וירטואוז שמגיל צעיר זכה בפרסים והופיע כסולן עם תזמורות בעולם. מתן - הכנר מתן גבעול - התאבד כשהיה בן 28, שעות ספורות לפני קונצרט חגיגי שעמד להשתתף בו. גלעד, שהוא מבקר אמנות, אוצר, במאי, תסריטאי ומרצה, מגדיר את המחלה שדחפה את אחיו לשים קץ לחייו כמחלה אוטו-אימונית של הנפש. הוא לא מחפש אשמים, גם את הכת שאליה הצטרף מתן הוא אינו מאשים – משום שבעיניו טבעי היה שכאמן רגיש במיוחד, אחיו יעסוק בחיפוש מתמיד ולא יירתע מלגעת במקומות הכואבים ביותר, אולי כמו שהוא עצמו חיפש בילדותו ומצא, לזמן מה, את החזרה בתשובה.

הקטע המוזיקלי הקצר שמשובץ לקראת סוף שיחתנו לקוח מביצוע של שלישיית תל אביב – שבה ניגן מתן (בכינור) עם אחיו עירא גבעול (בצ׳לו) ועם יונתן ענר (בפסנתר) – לטריו מאת מנדלסון. ואגב, השיחה שלי עם גלעד מלצר התקיימה לפני חודשים מספר, ולגמרי במקרה נפלה על יום הולדתו של מתן.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

כששירלי נחמה פרקשואני נפגשנו לשיחה בביתה ברמת גן, לא היה לנו כמובן מושג שהעולם עומד להתהפך, ושממש מעבר לפינה מחכים ימים נוראים כאלה. התלבטתי מאוד אם להעלות את השיחה הזו כעת, ובכלל, אם להעלות פרקים בפודקאסט הזה שנוגע באופן ישיר כל כך במוות ובאבל, והחלטתי שכן, לא רק בזכות אותן מאזינות שכתבו לי כמה הוא חסר להן, אלא משום שיש בשיחות הללו – וזה בולט כל כך בשיחה עם שירלי – המון חיים, ובאופן מפתיע אלה חיים שנובעים במידה לא קטנה דווקא מהכאב.

שירלי-נחמה, אחרי שנים של עבודה כעיתונאית בטלוויזיה ובעיתונות הכתובה, היא היום כתבת Ynet. היא חזרה בשיחה שלנו לילדותה כמי שאומצה על ידי משפחה חרדית בבני ברק וגדלה בה, לדבריה, כמו קרמבו – שחורה מבחוץ, לבנה מבפנים – חווה על בשרה גזענות רבה אבל גם תמיכה אדירה מאימא שבעצמה לא רצתה לחיות את החיים האלה, וגידלה אותה כילדה מורדת.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם מיכל רון.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

ביום שבו אבא שלו מת לו בידיים, ממש בידיים, אהרון גבע היה רק בן שש עשרה, והבטיח לעצמו שהוא לעולם לא ייתפס שוב לא מוכן. ״מאז״, הוא מסביר לי, ״אני חי בניילונית, אני מרקר מהלך, תשעים אחוזים מהחיים שלי מוקדשים לניסיונות לשלוט בכל מה שהוא בלתי נשלט״.

שמונה עשרה שנה לאחר מכן, אהרון הוא במאי ותסריטאי ועורך שעושה המון דברים, וכולם מצחיקים – מהתוכניות של גיא פינס ורועי בר נתן וגיא זוהר ועד לסדרה המצוינת ״חאנשי״ והסרט המצוין ״ברכה״ שביים ביחד עם שותפתו ליצירה מיקי טריאסט. וממרחק הזמן הזה, הוא גם מבין שיתכן שדמות הנבל הנורא שהצמיד לאביו, הצייר והקומיקסאי דודו גבע, הייתה במידה רבה המצאה שלו, ושכן, מותר לו להתגעגע אליו.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

בתוך גוף העבודות העשיר מאוד של המחזאי והבמאי רוני ניניו בולטות שתי יצירות אישיות במיוחד. האחת, ״דרמה קטנה״, הצגת יחיד שביצעה שירילי דשא וזכתה בפרס הראשון בפסטיבל תיאטרונטו, והשנייה ״היו לילות״, סרט קולנוע שזיכה את דאנה איבגי בפרס השחקנית הטובה בפסטיבל חיפה.

הסרט וגם ההצגה עוסקים בדרמות המטלטלות בחייהם ובמותם של הוריו – אמו, אשת הרדיו, המתרגמת והמחזאית חנה בן-ארי, ואביו, השחקן והבמאי אברהם ניניו. רוני – שבין השאר היה גם שותף יוצר בסדרות ״עבודה ערבית״, ״לתפוס את השמים״, ״כבודו״ ו״מרחק נגיעה״ – אומר שהעיסוק החוזר הזה בחומרים מן הבית אינו מפתיע, משום שההתרחשויות שעליהם הוא מספר עיצבו במידה רבה את האיש שהוא היום.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את ההכרזה על שם הפודקאסט קוראת הפעם אלמה דישי.

שני קטעי התיאטרון הקצרצרים המשולבים בשיחה הם מתוך ״דרמה קטנה״, הצגת יחיד שכתב רוני ניניו, בביצועה של שירילי דשא – זוכת הפרס הראשון בפסטיבל תיאטרונטו 1993. קטע הקריאה בביצועה של חנה בן-ארי לקוח מארכיון קול ישראל, מן התוכנית ״אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה״, המוקדשת לשיריו של הירשקה גליק (בתרגום בנימין טנא).

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

נורית שרתהיא צלמת ואמנית וידאו וכעת גם מעצבת אופנה. איך היא הגיעה למרכז בודהיסטי מבודד בהרים בשוויץ שם אפשר לשמוע את השלג צונח מהעצים? ולמה היא עמדה שם במטבח ובישלה לנזירות חומוס? זה, והבלוג שבו היא ניהלה במשך שנה שלמה יומן אבל עדין וכן וכואב,  היו חלק מתהליך ההחלמה שלה, אחרי שבעלה, גרי, מת מסרטן – גרי, שיום אחד דפק בדלת, ובלי שהכירו קודם הם התחבקו והבינו מיד שזו תחילתה של אהבה מופלאה.

⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

את ההכרזה על שם הפודקאסט קורא הפעם עידו אנג׳ל בוהדנה.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

אחיה של אביבית משמרי, כך היא כתבה עליו פעם, היה מטבעו פעיל ונמרץ ואופטימי. יכול להיות שהיה פותח עסק וכנראה נישא בגיל צעיר ומקים בית ארוך שנים עם מישהי שיש לה שתי רגליים על הקרקע, לא מגונדרת מדי כי פומפוזיות הצחיקה אותו תמיד. אלא שבגיל צעיר הגיע ההתקף הראשון שהיה קו שבר ולא הייתה ממנו דרך חזרה. אביבית, שהיא סופרת ומו״לית ועורכת, איבדה את אמה ושנים בודדות לאחר מכן גם את אחיה, וזמן קצר מאוד אחרי שיחתנו גם את אביה. הגעגוע, כך היא כתבה במקום אחר, הוא איבר שמתפתח ולבסוף מתפקד גם כשלא מכווננים אותו – כמו יד שלישית או אוזן שלא נשלמה.  

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

את ההכרזה על שם הפודקאסט קורא הפעם שי כנעני.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

בחצר ביתו הירושלמי של אריאל הירשפלד ישנו גן יוצא דופן – כי מתברר שמלבד היותו חוקר ספרות ומבקר וסופר, פרופסור אריאל הירשפלד הוא גם גנן מחונן. הגן הזה מכונה ״גן בתיה״, על שם רעייתו המנוחה הסופרת בתיה גור. דיברנו עליה, ועל האבל המתמשך על מותה שלדברי אריאל היה ״מין יצור, כמו איזה אל יווני״, שפתאום אמר לו: ״הייתי איתך עד עכשיו, ועכשיו אני יכול ללכת״.

דיברנו גם על מותה של רונית מטלון, שאף היא הייתה בת זוגו של אריאל, ועל האבל שלתוכו נולד, שנים אחרי מות אחיו הבכור, אבל גם על האהבה, שהיא מבחינתו הפלא הגדול, הדרמטי, שמציל אותנו מן הבדידות הקולוסלית.

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

את ההכרזה על שם הפודקאסט קוראת הפעם שהם סמיט.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

לפני כשנה וחצי ראיתי את שז עוזעל הבמה בקאמרי, בהשקה של אנתולוגיית השירה הלסבית ״את כל הרצון״. היה ברור שהכריזמה והכישרון שלה לא קהו אפילו במיליגרם בשנים שחלפו מאז החלה ליצור, מאז הופעותיה במועדונים בשנות השמונים והתשעים – ומאז ״ריקוד המשוגעת״, ספר שיריה הראשון ו״הרחק מהיעדרו״, הרומן שקרן ידעיה הפכה לסרט קולנוע. נפגשתי עם שז, שהשם הזמני, ראשי התיבות שאימצה כשמה, כבר מזמן אינו זמני – בימים שבהם היא יוצרת בבהילות, עוד ספר, עוד מופע, עוד אלבום, לפני שייגמר הזמן. לא שוחחנו על טראומות שעליהן שז כבר דיברה וכתבה בהרחבה רבה, אבל כן דיברנו על אנשים קרובים שמתו ועל בעלי חיים ועל הפרידה הלא פשוטה בכלל מאלוהים.

הקריינית המכריזה על שם הפודקאסט הפעם היא רונה גרשון תלמי.

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

ברוכות וברוכים הבאים לפרק המאה של ״על החיים ועל המוות״, ולרגל חגיגיות העניין שוחחתי עם אורחת מיוחדת מאוד –מיירה קלמן.

קשה לדבר על מיירה קלמן בלי להשתמש במילים שנשמעות מוגזמות: קסם, פלא, הלב מתרחב, העולם נעשה לרגע מקום יותר סימפטי. אבל זאת אמת לאמיתה. מיירה קלמן היא אמנית. ציירת, מאיירת, סופרת ומעצבת – ואחת המשובחות והמעולות בכל התחומים הללו. השערים הרבים שציירה לניו יורקר הם בלתי נשכחים וכך גם ספרי הילדים והממוארים שלה  -  והתערוכות והסרטים שהיא יוצרת ביחד עם בנה, אלכס. ואגב, בפרטי הפודקאסט כאן למטה, הנחתי קישור לאתר שלה שבו אפשר לראות הכול.

שוחחנו, בזום, בין מנהטן ליפו, על אמא שלה, שרה ברמן, ועל ארון הבגדים של שרה שלאחר מותה הגיע להיות מוצג במטרופוליטן בניו יורק ואולי ינדוד גם לירושלים, על בעלה טיבור ועל סיפורי המשפחה שנשמעים יותר כמו אגדות – כי יש בהם בין השאר סיפור על זקן ארוך שהציל ילדה קטנה מטביעה, ונפילה ממרפסת ובקבוקי חלב שאולי היו בהם חומרי נפץ ויהלומים ואפילו חטיפה. השיחה שלנו התקיימה ובאנגלית, אף שמיירה נולדה בתל אביב ומבינה עברית, אבל חיה בעיר שהיא מכנה העיר הטובה בעולם מאז גיל ארבע.

את כל היצירות של מיירה קלמן אפשר למצוא באתר שלה.

את ההקדמה לפתיח קריין הפעם אורן נאמן.

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

את תהל רן פגשתי לראשונה לפני יותר מעשרים שנה, כשראיינתי אותה למוסף ״הארץ״ לרגל צאת ספר שיריה ״בשמלתי״. המפגש ההוא היה מבחינתי בלתי נשכח, כי תהל כתבה, וממשיכה לכתוב על חייה בחוכמה וחמלה יוצאות דופן, שהיא טוענת שהצטברו בה במהלך השנים, אבל בעצם קל לראות שהיו בה ממש מרגע שהחלה ליצור. בשנים שחלפו מאז תהל כתבה מחזות ושירה ופרוזה  – ממש לאחרונה ראה אור הרומן שלה ״בית עוגות הדבש״. קדם לו הרומן האוטוביוגרפי ״בשם אחותי״– ובשנה שעברה ראה אור גם הסרט שיצרה עם הבמאית הדר מורג ״ציפורה ורחל לא מתות״. בספר ובסרט תהל מתעדת, מפרקת ובוחנת את החיים שלה ושל ציפי, אחותה אהובתה שהלכה לעולמה. השיחה שלנו על ציפי התנהלה באותו חום ובאותה חמלה שזכרתי מהשיחה ההיא עם תהל, באותה עוצמה של רגש. וכן, ישבנו מול חלון גדול ופתוח שבזכותו זכינו שמדי פעם יצטרפו לשיחה שלנו גם ציפורים.  

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

 את שם הפודקאסט בפתיח קוראת תמר מור-סלע

כשנפגשתי לשיחה עם תאמר נפאר, לפני זמן קצר מאוד, מספר הנרצחים בחברה הפלסטינית עוד לא חצה את ה-140, ולפי הנתונים מהבוקר, מדובר כבר ב-146. תאמר, המוזיקאי שעושה ראפ והיפ הופ והטקסטים שלו כל כך חכמים וחשופים, שהתפרסם גם כחלק מלהקת ״דם״ וגם כסולן, ושחקן, נולד בלוד ומגדל שם היום את שני בניו. המשימה שלו כאבא, כך הוא אמר לי, מחייבת הליכה זהירה על הקו שבין לבנות לילדים שלו שריון, כדי להבטיח שיחזרו הביתה בשלום, לבין הרצון שהם, וגם הוא, לא יאבדו את הפחד, את הרגישות. דיברנו על סמי ובובה ואנואר, שהם רק אחדים מהקרובים לו שנרצחו, על האיסור המוחלט לבכות כי הבכי מזמין צרות, ועל הרצון ליצור לא רק מכעס אלא גם מנחת, ושמחה ואפילו מאהבה.

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

איך למות בעידן הדיגיטלי? זו שאלה מוזרה, אלא אם משוחחים על כך עם כרמל ווייסמן. ד״ר כרמל ווייסמן היא חוקרת תרבות דיגיטלית באוניברסיטת תל אביב וגם הפודקאסטרית שהביאה לנו את ״המצב הפוסט אנושי״ ואת ״דינוזאוריות רשת״. הפרק המיוחד הזה לא הוקדש לסיפורים אישיים, אבל יש בו המון דברים מעניינים ומטרידים ומשעשעים ומבהילים או איך שלא תבחרו להתייחס לטכנולוגיה. דיברנו על ההבדל בין הגוף שלנו לבין גוף המידע שלנו, זה שנשאר אחרי מותנו, על האפשרות להישאר בקשר וירטואלי עם מי שכבר מתו, על פרטיות ועל זכויות שיש או אין לישויות דיגיטליות ועל המציאות העתידית, שתהיה שונה מאוד מזו שמוכרת לנו כיום, ולדברי כרמל, היא תגיע הרבה יותר מהר מכפי שנדמה לנו.

* התקלה הקלה שבגללה בסוף הפרק היו מספר מילים משובשות תוקנה. עמכןם הסליחה.

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

על המצבה של זוגתו כרמיאל בחר הצייר אסף רומנו לכתוב ״ובחרת בחיים״. הבחירה בחיים הייתה בעצם שלו, של ילדיו, בחירה לדבר ולשתף, לא להסתיר, כדרך להתמודד המטען, כפי שאסף אומר, שאינו מרפה, הידיעה שמשהו מהותי משתנה בנו כשאנחנו חווים מוות אינטימי. אסף כתב על מותה של כרמיאל בספר ״פעימה וקו״, ספר המורכב משיחות שלו, הצייר, עם חברו הקרוב פיטר גילבי, שהוא רופא, על יצירות אמנות הקשורות לעולם הרפואה. ההתבוננות באמנות אפשרה לשניהם לשוחח על מגוון נושאי חיים ובאופן טבעי גם על מוות. בשיחה שלנו אסף אמר בין השאר שכאמן הוא שואל את עצמו כל הזמן עד כמה הוא אותנטי, ואני חושבת שהבחינה העצמית הזו הובילה אותו לתובנות מעניינות מאוד.

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

בילדותה, כשהבית שבו  גדלה ריקי כהןהתפורר – אחרי שאימא שלה חלתה במחלת נפש והיא ואחותה נשלחו לפנימיות – היא מצאה בית חלופי בספרים. הקריאה הייתה בשבילה מקום לדמיין בו אפשרויות אחרות של חיים ואפילו כוחות על. ריקי, שגדלה להיות עיתונאית ומשוררת ודעתנית בולטת מאוד ברשתות חברתיות ועכשיו גם סופרת – שוחחה איתי על חיים שלמים של בריחה מזיכרונותיה, עד לרגע שבו שינתה כיוון, וצללה לתוכם, קראה ביומנים של אמה שהתגלו רק אחרי מותה, וכתבה את הממואר היפהפה והחכם והעדין ״על השעות השבורות״.

⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠⁠

את מסיבת יום הולדתה השמונה עשרה מיה לנדסמן זוכרת כאירוע משמח במיוחד, ויום ההולדת החמישים של אימא שלה, שחל ימים ספורים לאחר מכן צריך היה להיות מין המשך טבעי לחגיגה. אלא שאביה, מרסלו, מת בעיצומה של המסיבה, הלב שלו, אומרת מיה, התפוצץ כמו קונפטי. מיה – שאם לא התאהבתם בה בתיאטרון ב״מתאבל ללא קץ״, ״כטוב בעיניכם״, ״קן הקוקייה״, ״מלאכים באמריקה״ או ״פיטר פן״ – שם היא, אגב, משחקת את וונדי – זה בטח קרה לכם בטלוויזיה, ב״המפקדת״, ״ילדות סכסכניות״ או ״שעת אפס״ – לא הספיקה לחלוק עם אבא שלה את ההצלחה האמנותית שלה, אבל היא בטוחה שחלק מהאנרגיות שהיו לו נכנסו בה. ואגב אנרגיה, בקצה השיחה מיה קוראת קטע מטקסט שכתבה על אביה, ואני ערבבתי לתוכו חלק מטקסט אחר שהיא מבצעת על הבמה ב״ניים דרופ״, המופע שהפך לקאלט ולאחרונה נדד מהפרינג׳ אל הקאמרי בהצלחה גדולה.  

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

כמעט שלושים שנה חלפו עד שארנה קזין העזה לגעת, לכתוב וכעת גם לדבר על חברתה מיכל ניב ועל הפעם ההיא שבה מיכל ניסתה להתאבד אבל ארנה הפריעה לה או קלקלה לה, כהגדרתה. מיכל, הצליחה בסופו של דבר לסיים את חייה, שש שנים אחרי אותו מאורע, בשיא הצלחתה כשדרנית מוערכת ונערצת. וארנה לא דיברה על זה, ״כי הרגשתי שזה לא הסיפור שלי״, היא אומרת. אבל במסה ״הכנות לאבל״, מתוך ספרה ״איך להיות ושאלות אחרות״, שראה אור לפני כשנתיים, היא כותבת – ושם עדיין ברמזים בלבד – על יחסיהן, על מערכת יחסים עם אישה מסעירה, מצחיקה, מעוררת השראה, שהיו בה צדדים אפלים, סקסיים וחכמים, שאהבה יין וודקה ופירות ים וטקילה קווארבו ובתוך כל תאוות החיים הזו הקשר איתה היה מלווה בציפייה בלתי פוסקת לאבל. ארנה, העיתונאית לשעבר, המסאית, הסופרת והמתרגמת, דיברה איתי על כל אלה וגם על אבא שלה, בריאן, שהפרידה ממנו הייתה אחרת לגמרי, איטית, ועל האפשרות להתנחם בכתיבה.

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

כששהרה בלאו נדרשה לתאר את המשפחה שלה היא כתבה: ״אנחנו שישה בלאוים קטנים שמשייטים לבדם בעולם, כמו לוויינים שניתקו מחללית האם״. מן השישייה הזו נגרע לפני עשרים ושבע שנים אחיה נועם, שהיה ונותר קטן וחמוד – כפי שהיא מקפידה לציין מדי שנה, ביום השנה. שהרה, הסופרת, המחזאית ומגישת הטלוויזיה, דיברה איתי על השתיקה שמלווה את משפחתה, על הגעגועים לאחיה, על החוויות המיסטיות שלה ועל כל הדברים שהיא עדיין לא מרגישה בשלה לכתוב.

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

כשרוני סומק היה קטן הוא ישב מדי יום שעות ליד הרדיו והאזין למדור לחיפוש קרובים. הדוד שלו, יוסף, שהגיע ארצה מעיראק לפני יתר בני המשפחה, נעלם. ההיעלמות הזו ליוותה, ועדיין מלווה את המשפחה, אבל בדרך, במהלך הניסיונות לחקור ולברר מה עלה בגורלו של יוסף, קרו דברים מוזרים ומפתיעים. הרזומה של רוני – שהוא כנראה המשורר הישראלי המוּכר ביותר היום ובוודאי היחיד שמוצג בכנסים בינלאומיים כנציג משוררי עיראק – כולל 14 ספרי שירה שתורגמו לשפות רבות, ספרי ילדים, שיתופי פעולה עם מוזיקאים, תערוכות אמנות ופרסים רבים. בין כל אלה היו גם שלושה שירים שכתב על דודו הנעדר, והוא קורא אותם כאן, במהלך השיחה שלנו.

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

בכל השנים שחלפו מאז מותו של אביה, אין יום שבו רונה גרשון תלמי אינה חושבת עליו. זה נשמע דרמטי, וגם טבעי כל כך, וצובט לב וגם מרחיב לב. ולמרות כל זה – השיחה שלנו עסקה בעיקר בהחלטה להיפרד, להמשיך הלאה, לא לקיים דיאלוגים בלתי פוסקים עם מי שהיה, והיה חשוב מאוד בחייה, אבל כבר איננו כאן. רונה היא אשת רדיו ותיקה, שערכה והגישה תוכניות אוכל וספרות ותרבות ועדיין עורכת ומגישה את אחת התוכניות היפהפיות של התאגיד הלוא היא ״המעבדה״ (שבקרוב תתווסף לה מהדורה לילדים), ומאחר שהיא מראיינת נהדרת יצא שבשיחתנו מצאתי את עצמי לא אחת בתפקיד זו שעונה על שאלות, כמעט בלי שהרגשתי.  

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

גליה עוז, דרור בורשטיין, מעין רוגל וסמירה סרייה(על פי סדר אלפביתי של שמותיהם הפרטיים) היו האורחים שלי בהקלטה החיה הראשונה של הפודקאסט, שהתקיימה בחנות הספרים ״רידינג״ לפני כחודש (ב-15 במאי, ליתר דיוק, ויש לתאריך הזה חשיבות רבה, כפי שתבינו בסיומה של ההקלטה).

היוזמה לערב הזו הייתה של רעות בן יעקבבמסגרת לימודיה לתואר שני במכללת ספיר, והיא גם הייתה אחראית על הצילום וההקלטה. נעניתי להצעה בשמחה, אבל הצעתי שלא ננסה לשחזר את הפורמט הרגיל של הפודקאסט – השיחה האישית, הממושכת, האינטימית עם מרואיינת או מרואיין יחידים, משום שהשיחות בנוכחות קהל נוטות לתפוס כיוונים אחרים לגמרי. זאת התוצאה, והיא הייתה עבורי מעניינת במיוחד.

דיברנו גם על הספרים: ״דבר שמתחפש לאהבה״ (מאת גליה עוז), ״היינו יכולות ליסוע״, ״זאבה״ ו״גם קופים נופלים מעצים״ (מאת מעין רוגל) ו״אחות שמש״ (מאת דרור בורשטיין).

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

למופע החדש של רנה שינפלד קוראים ״המסכות שלנו״. היא אומרת שהיא יצרה את ריקוד הסולו הזה ביום אחד, ושמבחינתה זו הייתה לידה שהגיעה בהפתעה. שינפלד כבר בת 84, אבל הקריירה שלה כרקדנית וכוריאוגרפית נמשכת, במלוא העוצמה  – וגם אחרי יותר ממאה יצירות מחול, מופעים בכל העולם ואינספור פרסים, היא ממשיכה לחקור את החיים. דיברנו על אמהּ, שלא עודדה אותה לרקוד, כי ״למה שמישהי תרצה להניף את הרגליים מעלה מעלה ולקפץ כמו סוסה״ ועל אחותה, שהייתה לה מעין אם שנייה, ישראלית ולא גלותית, וגם על הפרספקטיבה והמחשבות המשתנות עם הגיל, וכמובן גם על מה שהשנים הללו עושות לגוף. בתוך השיחה שלנו משולבים קטעים שרנה עצמה כתבה למופע ״סוסה״ ולמופע ״ראיתי פרפר״.

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

המתנה הגדולה יותר שאבתיסם מראענה קיבלה מאביה, סאלח – כך היא אומרת – היא היכולת להתבונן. לשבת בשקט ולשאול את עצמה את השאלות החשובות. ״מאבא שלי למדתי שכל אדם צריך בחייו עץ, כמקור לעוצמות, לשפיות״.

עוד לפני מותו של אביה, חוותה המשפחה טרגדיה נוספת – מותה של אחותה הבכורה של אבתיסאם, חנאן, שהייתה בת 22 בלבד. בשתי ההזדמנויות הללו היא לקחה חלק בהכנות ללוויה, שזימנו לה מפגש אינטימי-טראומתי קרוב קרוב עם המוות. עד אז, היא מספרת לי, היא הייתה אדם מצחיק מאוד, אבל מאז נמחק חלק גדול משמחת החיים שלה והיא נטענה בכעס עצום. את הכעס היא תיעלה ליצירה ואקטיביזם. אחרי כמעט עשרים שנה של עשייה קולנועית כתסריטאית, בימאית, מפיקה ומרצה לקולנוע, ואחרי שורה ארוכה של פרסים שבהם זכו סרטיה התיעודיים, היא פנתה לפוליטיקה ובזמן כהונתה האחת, בינתיים, כחברת כנסת מטעם מפלגת העבודה היא הייתה יושבת ראש הוועדה המיוחדת לעובדות ועובדים זרים וממלאת מקום בוועדת החוץ והביטחון.

במהלך המפגש שלנו התרחשו כל התקלות הטכניות האפשריות, ולכן ההקלטה שתשמעו היא הקלטת הגיבוי שנערכה באמצעים פשוטים הרבה יותר מהמתוכנן. אבל עוד לפני שיחתנו הנה מספר קטעים שנלקחו מתוך נאום הבכורה של אבתיסאם מראענה בכנסת.

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

כשאת בתהּ של שחקנית ואימא שלך, שמשחקת חולה סופנית גם מאובחנת כחולה סופנית ואת רואה אותה על הבמה ובמקביל גם מלווה אותה למחלקה האונקולוגית, אין פלא שהחיים והבמה מתערבבים לך לגמרי. זה מה שקרה לאיה גרניט שבא. איה, שהיא שחקנית ומורה למשחק ומדבבת, היא בתם של השחקנית זהרירה חריפאי ושל הסופר שלמה שבא. בעשור שחלף מאז מותם היא הנציחה אותם באינספור דרכים, חלקן מכובדות מאוד (וכאן ראוי לפתוח סוגריים ולציין שממש בימים הקרובים ייקראו על שמה של זהרירה חריפאי הרחוב והגשרבצפון הישן של תל אביב שממנו קפצה פעם כדי להציל שתי נשים שטבעו) ואחרות מצחיקות (ובסוגריים האלה יבוא רק רמז לסיפור על נסיעה ללונדון עם שק מלא לימונים). כדי לשמוע את כל הפרטים תצטרכו להאזין.  

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

שירי נבו פרידנטלהקדישה את סרטהּ העלילתי הראשון באורך מלא ״כל מה שאני יכולה״לאביה – אבל כמו שהיא אומרת, יכול להיות שתפספסו את ההקדשה הזו, שמופיעה אחרונה-אחרונה בשורת הקרדיטים של הסרט. גם את ההתייחסויות האחרות לאביה שירי טמנה עמוק עמוק, מעבר לשכבות העלילה הגלויות של הסרט, והן נוגעות בעיקר להיעדרו של אב – שהיה ולא היה בחייה, שהיה עבורה דמות נערצת, שמש, כמו שהיא אומרת בשיחתנו,אבל גם גיבור טראגי. שירי, שהחלה ליצור וללמד קולנוע אחרי שנים של עבודה כתובעת בפרקליטות, אינה בטוחה שאביה יככב יום אחד בסרט שלה, אבל מערכת היחסים המאוד מרוכבת שלה איתו, תהיה שם תמיד, ברקע, ביחד עם האלמנטים המיסטיים שצצו בה מדי פעם.

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

״חברות לא נגמרת עם מותו של חבר. להפך, היא נמשכת ביתר שאת״. כך אמר לי המשורררפי וייכרט על החברות העמוקה שלו עם עמינדב דיקמן. החברות הזו נמשכה רבע מאה, עד מותו של דיקמן מסרטן, לפני כמעט שנה, כשהוא בן 63 בלבד. שניהם בנים למשפחות מהגרים שגדלו ביד אליהו, אבל הם נפגשו בספרות – רפי, המשורר, המתרגם, העורך, המרצה והמו״ל, ועמי, הפרופסור החוקר שתרגם שירה ופרוזה מעשר שפות או יותר – והם אהבו מאד גם לברוח מהספרות, אל העיר, המסעדות, השוק. והיו המון פרויקטים שהם רצו להשלים, עד שהזמן הלך והצטמק ואזל. ומה שנשאר הוא מדף מפואר של יצירה שעמי השאיר אחריו וספר שירי ההספד של רפי ״אתה היית קורא לזה אלגיה״, שבו הוא אומר בין השאר ״הייתי מעדיף שאתה תספיד אותי״.  

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

רשימת הדמויות הנשיות החזקות והמעניינות שליליאן ברטוגילמה בתיאטרון היא ארוכה מאוד: היא שיחקה ב״השחף״ של צ׳כוב, ב״העז או מי זאת סילביה?״ של אדוארד אלבי, ב״המלחמה על הבית״ של מיקי גורביץ׳, ב״תמונות מחיי נישואים״ של ברגמן, ב״בגידה״ של פינטר״ וזה באמת רק קמצוץ מהרשימה המרשימה. אבל – הדמות שמשמשת לה מודל לחיקוי היא סבתהּ, אסתר לוסטגרטן, שמתה לפני שלושה חודשים בלבד, והייתה האישה המבוגרת ביותר בתל אביב. דיברנו גם על מותם של אנשים אחרים משמעותיים בחייה של ליליאן: אביה, החבר הראשון שלה וגם בעלה הראשון חנוך לוין, ועל הרצון למצות את הרגע ובבוא העת, להסתלק אהובה ואוהבת מאוד, כמו סבתא.

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

כשביקשתי מישי שריד לקרוא קטע מתוך אחד משבעת הרומנים שכתב, הוא בחר בסצנה שמתרחשת בבית החולים, בתיאור של פרידה מאבא, לא מאבא שלו, אלא מאביה של גיבורת הספר ״מנצחת״. הוא עצמו לא הספיק להיפרד כך מאביו,יוסי שריד, שמת בחטף בגיל 75 בלבד. ישי סיפר לי על הפן האישי, הרך יותר, של האיש שבחייו הציבוריים, הפוליטיים, עטה לא אחת שריון של גלדיאטור והיה לעתים קרובות שנוא לא פחות מאהוב. כך שהשיחה הזו כוללת גם שירים שכתב יוסי שריד, תהיות על חוויית החיים שלאחר המוות, שהייתה או לא הייתה, סיפורים על קריית שמונה, על סבא וסבתא – וגם על הביטלס, משום שסבא של ישי, יעקב, הואשם במשך שנים בכך שמנע את הופעת הלהקה בארץ והגיעה השעה לטהר את שמו.

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

עברית, ערבית ויידיש מתערבבות בטבעיות גמורה בטקסטים של נטע וינר, אולי משום שהוא שר על החיים שלנו כאן, המעורבבים לגמרי. במוזיקה שלו, נטע מצליח ליצור מכל אלה משהו חדש – אישי ופוליטי, כואב ומצחיק. אם תקשיבו לגרסה שלו ל״הללויה״ של לנארד כהן, שיר שמי לא עשה לו קאבר, תבינו בדיוק למה אני מתכוונת.

נטע – שהפעילות האמנותית שלו מתפרשת על המון תחומים, כי הוא מחזאי (רוצו לראות את ״שמואל״!) ובמאי וכוריאוגרף ושחקן וכמובן ממקימי להקת סיסטם עאליוגם אקטיביסט – דיבר איתי על סבתא מצד אחד ועל סבא מהצד השני ועל הפרידות השונות כל כך משניהם וגם על האופן שבו הוא בא איתם חשבון באלבום החדש שלו ״פינוי בינוי״.  

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

המוות הוא לא בעיה, מבחינתה של איריס שטרן לוי. אנחנו חיות, משתדלות לעשות טוב וממשיכות האלה. ובאמצע – במסגרת המשתדלות לעשות טוב – היא מתנהלת על פי המוטו שלה: ״כשנשים תומכות בנשים קורים דברים נפלאים״. איריס – שגדלה באוסטרליה והגיעה לתל אביב בגיל 18 (כפי שהיא מסבירה: הוריה חשבו שכדאי להרחיק אותה מסקס, סמים ורוקנרול) – היא אקטיביסטית, ובין המון הדברים שיזמה והפעילה, היא גם שותפה להקמת״המכללה״ – בית הספר החברתי שמאפשר לנשים שורדות זנות לחזור למעגל העבודה. דיברנו על מותה של אחת מתלמידות המכללה, שהיה מוות מפתיע ואיריס הסבירה לי מדוע כשמתה אחותה הקטנה, סילבי, היא לא התאבלה, ואיך זה שדווקא את המוות הזה, של האישה שלא הזכרנו בשמה, כל כך קשה לה להכיל.

ואגב: אלמו, האמוּ שעליו דיברנו, הוא דייר ב״למען חיות הבר״, וכן, אפשר להתנדב שם גם.

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

מוטי פוגל, העורך ומבקר הספרות, מגדיר את עצמו כמי שחי במילים, והאמת היא שלא מילים חסרו לו כדי לספר לי על אחיו אודי. ההסתייגות שלו מלחלוק את החוויות האישיות בחייו (שהיא – כפי שהוא מודה – מעורבת ברצון עז לספר עוד ועוד) נובעת מההבנה שעם כל האמפתיה, העניין, הזעזוע והרצון לנחם, ישנו גבול ברור בין מי שחוו שכול ומי שלא. נפגשנו לשיחה בביתו של מוטי בירושלים, כדילדבר על האבל שלו, שתים עשרה שנה אחרי שאחיו, גיסתו ושלושה מילדיהם נרצחו בפיגוע באיתמר.

שוחחנו על הניסיון המתמשך להבין את משמעות ההיעדר של אדם, אח, שהקשר עמו אמור היה להיות הממושך ביותר בחייו וכמובן גם על העניין הציבורי שמפקיע במידה מסוימת את האבל מידי המשפחה. בין השאר שאלתי את מוטי איך אפשר לעכל אובדן, שנגרם על ידי אדם אחר, בכוונה תחילה.

קראו את הרשימות של מוטי פוגל בבלוג שלו.

⁠⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: ⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠

כאשר רק התחלתי לחשוב על הפודקאסט הזה, ודיברתי על האפשרות לראיין יוצרות ויוצרים על חוויות של מוות ואבל, שמה של עמיה ליבליך עלה שוב ושוב. ליבליך שלימדה שנים כפרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, חקרה במהלך השנים הרבה מאוד היבטים של החברה בישראל, ובין השאר יזמה בארץ את ״קפה מוות״ – קבוצות של זרים שמתכנסות כדי לשוחח על הדבר המסתורי הזה, המוות. אחרי יותר מעשור של השתתפות בקבוצות האלה, ואחרי ספר שבו היא תיעדה שנה של פגישות ב״קפה מוות״, עמיה אומרת שאין לה כוונה לגמור את הפרויקט, ושהוא בהחלט עוזר לה להתכונן למותה שלה ולהשלים איתו. השיחה שלנו הייתה מלאה בתובנות שלה כחוקרת, אבל באותה מידה גם בסיפורים אישיים על מותם של האנשים היקרים בחייה.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: ⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠

אביו שלגלעד מאירי, דוד, היה עובד סוציאלי רדיקלי. בנימוקי הוועדה שהעניקה לו את אות יקיר ירושלים נכתב שהוא סייע במשך שנים לתושבי שכונות המצוקה בירושלים, עסק בהעצמה קהילתית וקידם תמורות חברתיות לרווחת נוער וצעירים. מאחורי המילים הללו מסתתרים סיפורים מסעירים, שאחד החשובים בהם הוא חלקו בהקמת הפנתרים השחורים. גלעד סיפר לי על אביו ועל האקטיביזם שלו שחלחל, כמובן, הביתה, ומשום שהוא –גלעד– משורר וממייסדי ״מקום לשירה״, בית הספר לאמנויות המילה, שלא מזמן נוסף לסניף הירושלמי שלו גם סניף בחיפה – הוא גם קרא, לשמחתי הרבה, שירים שמספרים חלק מסיפורי חייו של אביו.

⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: ⁠⁠Liron Cohen⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠Till Paradiso⁠

אפרת בן צורגדלה בנהריה, בתקופה שבה העיר חוותה לא מעט חוויות של אימה. שנים אחר כך, היא ידעה לתרגם את החוויות האלה, וגם את האבל האישי שלה, על אביה שמת כשאפרת הייתה רק בת 14, לתפקידים הכול כך חזקים שלה על הבמה, בתיאטרון, בטלוויזיה, וגם למוזיקה שהיא כותבת ומבצעת. הרשימה של אלה ארוכה ומגוונת מאוד: היא הייתה אורה ב״אישה בורחת מבשורה״ ולאל׳ה ב״הדיבוק״, היא הייתה הכלה ב״הכלה וצייד הפרפרים״ ולאה קפקא ב״תמרות עשן״, היא חידשה את ״שני תפוחים״ של צביקה פיק בפרויקט ״עבודה עברית״ וכתבה וביצעה את המוזיקה להצגה ״מתאבל ללא קץ״ של חנוך לוין.  השיחה שלנו התחילה, כמובן, מנהריה, אבל נדדה הרחק משם, כי כפי שתשמעו מיד, אפרת סיפרה לי על לא מעט כוחות שגילתה בעצמה דווקא עם מותה של אִמה.

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: ⁠Liron Cohen⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠Till Paradiso

יוסי צבריהוא אחד הקולות הבולטים, הצלולים והחזקים במחאה הנוכחית – אלא שבשיחה שלנו, שכמו כל השיחות בפודקאסט הזה נגעה בחוויות מוות וחיים אישיות ביותר, התברר שהוא כמעט לא הגיע לשם, אל הבמה, אל המיקרופון, אל המקומות שבהם הוא עצמו. יוסי, שהוא אמן ספוקן-וורד משובח, סיפר לי על אמו, שולה, שלמרות כל המהמורות המובנות בדרך הצליחה לראות אותו באמת ועל האופן שבו מותו של אביו השפיע עליו בצורה כל כך דרמטית, עוד יותר מכל השפעה שהייתה לאביו – האהוב והקרוב – בחייו.

את הספוקן-וורד של יוסי צברי(וגם קטעי סרטונים שבהן מככבת אמו, שולה) אפשר למצוא בערוץ היוטיוב שלו, ואת הנאום שלו במחאת האמנים השבועאפשר לראות ולשמוע כאן.

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

כשנעם, בתה של תמר שוורץ, הלכה לעולמה, אלפי אנשים שלא פגשו אותה מעולם קיבלו את הבשורה בדמעות, ליוו אותה בבית העלמין והתייצבו בבית המשפחה כדי לנחם. הם הכירו את נעם – הצעירה המוכשרת, החכמה והמצחיקה הזו – דרך יומן המחלה-החלמה שתמר כתבה בפייסבוק, והרגישו קרובים אליה, מעורבים במה שעברה. שנה אחרי מותה של נעם, תמר ממשיכה לכתוב, את היומן שהיא קוראת לו ״החיים אחרי המוות״, וממשיכה לשמש השראה לעשרות אלפי קוראים. במקביל היא עסוקה גם בהפקת סרט המוקדש לחייה של נעם ומקווה שבית המשפט יאשר לאישה אחרת להרות מהביציות של בתה. תמר, שבכל התקופה הזו סירבה לקחת כדורי הרגעה או שינה והעדיפה – לדבריה – לפגוש את המציאות פנים אל פנים – אומרת שהכתיבה היא הציפרלקס שלה. הכתיבה והעובדה שהיא משמעותית עבור אחרים.

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

ירון פרידיודע לספר סיפורים, ונדמה לי שהוא אפילו במיטבו כשהסיפורים הללו מלאים בסתירות, כשיש בהם אהבה ונטישה, חיים כפולים, עצב והרבה מאוד צחוק. וכאלה היו הסיפורים הצבעוניים והמעניינים כל כך שירון סיפר לי בשיחה שהחלה, כמובן, מדיבורים על מות הוריו והגיעה לכל מיני חוויות חיים בלתי צפויות. ולא שזה מפתיע, כי ירון, שהחל את הקריירה כעיתונאי קטן ב״הארץ שלנו״ ואחר כך ככתב נוער ב״מעריב לנוער״, הפך עם השנים לעיתונאי, מחזאי, סופר, מתרגם, במאי תיאטרון ומבקר ספרות ובימים אלה הוא משלים ספר נוסף המוקדש, איך לא, לאימא שלו.

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

כשאימהּ חלתה, אילנה ברנשטייןלקחה על עצמה את הפיקוד על המחלה והמוות. במקביל לטיפול הבלתי פוסק בהוריה – בשניהם, כי אביה שעל פי תאוריה דווקא היה איש חזק ודומיננטי, לא מצא את הכוחות להתמודד עם המצב החדש – היא גם כתבה. ״בקשתה האחרונה״, הספר שנכתב בזמן אמת וראה אור לפני 12 שנה, הוא היחיד מבין ספריה שבנוי על יסודות ביוגרפיים מוצקים, ובהם, אגב, גם הנוהג המשפחתי להסתיר כל דבר שקשור למחלות, התפרקות חיי הנישואים שלה שהתחוללה במקביל לכל זה ובראש וראשונה הדיאלוגים המצחיקים נורא בין הוריה.

ואגב, במהלך השיחה הזכרנו גם ספר נוסף של אילנה ברנשטיין (זוכת פרס ספיר 2019 על ״מחר ניסע ללונה פארק״) – ״עכשיו זה כתוב״ (2008).

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

סמי ברדוגואומר על אביו שהיה אדם רך בקליפה קשה. והוא מת בביתו, מוקף בחברים ובני משפחה רבים, ובהם סמי, שהיה בן שלוש עשרה וחודשיים בדיוק. באיזו מידה יכול היה הילד הזה להבין את משמעות הפרידה מאביו או לשער עד כמה היא תצבוט אותו עד היום, בגיל 52? ובאיזו מידה היא שחררה אותו לכתוב, כפי שהוא מגדיר זאת, בעירום מלא?

סמי ברדוגו, שזכה כמעט בכל פרס ספרותי אפשרי בארץ, ואחרי חמש מועמדויות רצופות הוא זכה בשנה שעברה גם בפרס ספיר, על ספרו ״חמור״, שוחח איתי בספריית בית אריאלה, לפני הסדנה שהוא מלמד שם, אבל למרות מגבלות הזמן הספקנו לגעת בלא מעט נושאים ואירועים.

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

את איסטנבול שבה היא נולדה, את השפה התורכית ואפילו את בית המשפחה היא לא זוכרת אף שהייתה בת עשר כשהגיעה עם משפחתה ארצה. כי החיים החדשים של הילדה דולי גרינברג, שהפכה לימים לשופטת בית המשפט העליון דליה דורנר, החלו בטראומה נוראה: אביה נפטר, אמה הפסידה את מרבית הכספים שהותיר אחריו, והיא ואחיה הקטן נשלחו למוסד. דולי/דליה אמנם חלמה שוב ושוב שאביה חוזר לחיים ומאפשר לה לחזור ולהיות ילדה שמשחקת בבובות, אבל בפּועל היא לקחה על עצמה את תפקיד ראש המשפחה. נפגשנו בלשכתה הצנועה בבית שפט העליון, ושוחחנו על חייה האישיים, על התאבון לקריירה, על המעבר מהצבא לאזרחות שבמהלכו השילה מעליה את הביטחוניזם ופיתחה, בין היתר, תודעה פמיניסטית, וגם על הסיבה שבגללה בגיל 89 אין לה כוונה לנוח, ומדגדג לה בקצות האצבעות לקחת פיקוד על משפט נתניהו.

על אודות המכון הישראלי לעיתונות אפשר לקרוא באתר. 

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

״הוא היה היד שלי ואני הייתי הרגל שלו״ – כך מספרת עמליה נוימן, על אביה, בֹעז נוימן, שמת מסרטן לפני קצת יותר משבע שנים. עמליה בת ה-22, מגישה היום את הפודקאסט ״עושים רפואה״, ועורכת ומגישה את הפודקאסט הפמיניסטי העצמאי ״אחת על אחת״. אז היא הייתה בסך הכול בכיתה ט׳, ובמסגרת הלימודים בבית הספר לאמנויות תלמה ילין היא עקבה באמצעות המצלמה אחרי אביה, אחרי המחלה ואחרי מה שזו חוללה בביתם. בהקלטה של שיחתנו שילבתי מספר משפטים מסרטהּ הקצר ״מים, מורפיום, מים״, שמאפיינים מאוד את דמותו של אביה כפי שהיא מצטיירת מהסרטים של עמליה. הסרטים אמנם קצרים, אבל עולה מהם קשר קרוב מאוד בין אב לבתו.

במהלך השיחה דיברנו על סרטהּ הקצר של עמליה נוימן ״מים, מורפיום, מים״, וגם על הפודקאסט שלה, ״אחת על אחת״.
עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

כדי לכתוב את הרומן האחרון שלו,״צל ידו״, חיים בארצריך היה להכיר מחדש את אביו, שממנו התייתם כשהיה בן 18 בלבד. את ההיכרות הזו הוא ערך באמצעות סדרה של שיחות, המתרחשות בטירה מסתורית באוסטריה, שם הוא מגלה בין השאר את כוחו של הזיכרון להחזיר את המתים לחיים. דיברנו על הכתיבה שחוללה שינוי ברגשותיו כלפי אביו, על הקשר הקרוב מאוד שלו עם אמו שאמרה לו ״כל החיים לימדתי אותך איך לחיות ועכשיו אני מלמדת אותך איך למות״ ועל ההכנות שלו – התאורטיות – לקראת פגישה עתידית עם המתים שלו. כי כך מתכנן את העתיד מי שנולד למשפחה שחוותה הרבה מאוד שכול עוד לפני בואו לעולם.

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

היא נולדה בשם שרון בן עזר, אבל שינתה את שמה לאליוט, על שמו של הדרקון מהסרט. היא שירתה בגלי צה״ל, אבל הודחה משם, וזה לא מפתיע כשנזכרים ששנים ספורות לאחר מכן ״גיבור צבא ההגנה לישראל״, הלהיט הגדול של ההרכב הגדול שלה ״פוליאנה פרנק״, נאסר לשידור ברדיו. בכל השנים מאז ועד עצם היום הזה, אליוט ממשיכה לכתוב ולנגן ולהקליט ולהופיע, עם ובלי פוליאנה פרנק, והיא גם מלמדת ומתקלטת וכותבת מוזיקה לסרטים וסדרות. לפני שנה מתה אחותה גלי, האחרונה בשורה של אנשים קרובים ואהובים שאליוט איבדה. דיברנו על היכולת לראות את האובדן כמין שריפת ענק שלאחריה בכל זאת מלבלבים דברים ירוקים חדשים, על הרגעים שבהם הלב מבקש מנוחה וגם על ענפים מפתיעים בעץ המשפחתי. והתחלנו בשיר הילדים המוכר ״אבא שלי״ שאליוט הקליטה לו קאבר חזק וכאוב מאוד ימים ספורים אחרי מותו של אביה.

(את השיר ״אבא שלי״ כתבה תלמה אליגון והלחין נמרוד טנא, ואת השיר ״שיר לים התיכון״ כתבה אסתר ראב והלחינה אליוט. שניהם מופיעים באלבום הסולו של אליוט ״5772״.)

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

אתצחי פרבראתם בוודאי מכירים כמאייר, מרצה בבצלאל ובמוסדות אקדמיים נוספים ומי שהדמויות הפוליטיות הגרוטסקיות בפרויקט הגמר שלו הפכו לבובות הראשונות של החרצופים. אבל צחי הוא גם סופר, שבנובלה הגראפית שלו ״המחברות של אייזיק״ הוא סיפר את הסיפור העצוב של סבו, וברומן הנפלא שלו ״אבנים״, שהיה, אגב, מועמד השנה לפרס ספיר, סיפר גם את סיפורו של הסב האחר. האחד הוא סיפור שובר לב על אובדן של תינוק, והשני, שובר לב לא פחות אבל גם מסתורי ומטריד, הוא סיפור על רצח.

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

ההורים שלה קראו לה תקווה – ולמרות שהיא טוענת שתיקי זה בכלל בא מברוריה – יש לה פטנט נפלא שבזכותו לא מאבדים את התקווה: ההומור. כמובן.תיקי דייןנזקקה להרבה הומור בחיים, שזימנו לה רשימה ארוכה של פרידות בטרם עת: מהוריה, משלושת אחיה, מחברות וחברים קרובים (טליה שפירא, למשל וחנוך לוין, כמובן) וגם מבעלה יאיר אחי-אילן.  ותיקי היא באמת אחת הנשים הכי מצחיקות, ואחת השחקניות הכי נפלאות, וגם מרואיינת מצוינת... אם כי חלק מהשיחה שלנו התנהל כמו משא ומתן, בין תיקי לביני ויותר מזה בין תיקי לבין עצמה, בשאלה במה ראוי לשתף, למה אנשים בכלל רוצים לספר סיפורים אינטימיים למי שהם לא מכירים ומה חייב להישאר בתחום הפרטי, ואולי אולי לבוא לידי ביטוי על במת התיאטרון. השיחה שלנו התחילה משם, מהתיאטרון, אבל די מהר הגיעה לזיכרונות אישיים.

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

בראשית שנות השמונים, כשהתקשורת העולמית החלה לדווח על מקרים ראשונים של איזו מגיפה מסתורית שהורגת בעיקר הומואים, איציק לויהיה סטודנט בבית הספר לרפואה בירושלים. בארץ איש לא העז לדבר אז על איידס, אבל הילד שאיבד בילדותו חבר קרוב שחלה בסרטן, ידע שהוא חייב להתגייס להציל – את המודרים, המוחלשים, את מי שננטשו אפילו על ידי משפחותיהם. ד״ר איציק לויהוא מחלוצי רפואת האיידס בישראל והוא ניהל את ההוספיס לחולי איידס בבית החולים שיבא בתל השומר עד לסגירתו. הוא סיפר לי על החיים, שהיו נוכחים מאוד בהוספיס, גם בצילו של המוות, על ההתמודדות שלו כרופא שליווה צעירים אל מותם, ועל המצב הנוכחי בתחום, שיש בו תערובת של תקווה ומדיניות מקוממת מאוד.

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

שתי צעירות נפגשות, מתאהבות, ומשוכנעות שכל העולם חוגג את האהבה שלהן. אלא שחודשים ספורים לאחר מכן מתברר שאחת מהן חולה בסרטן. מעין רוגל– שהייתה חברת נבחרת ישראל בטקוואנדו והיום היא סופרת, תסריטאית ומדריכת כתיבה, איבדה כך את בת הזוג שלה קרן.  ברומן הראשון שלה, ״היינו יכולות לנסוע״, היא כתבה סיפור אלטרנטיבי, אבל גם לו אין סוף טוב. כי מעין אומרת שהיא לא התיידדה עם המוות, לא סלחה לו על שגזל ממנה את התקווה ולא התפייסה איתו. עם החיים דווקא כן. כפי שתשמעו בבירור בשיחתנו.

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

רוני קובןאיבד את אביו עוד לפני שסיים את השירות הצבאי בגלי צה״ל – התחנה שאמורה הייתה להיות לא רק מקפצה לקריירה, אלא סוג של כרטיס כניסה משפחתי אל הישראליות החמקמקה. ״הלילה שבו אבא שלי מת, ברא אותי״, כך הוא אומר בשיחתנו, שנעה במסלול שאיכשהו מצליח להיות גם מזוגזג אבל גם מעגלי, בין מחזות שכתב לתסריט שעליו הוא עובד ולספר שהוא חולם לכתוב, בין סיפורי משפחה מרחיבי לב שהם לא פחות מזה חורצי לב לחוויות מקריירה של דוקומנטריסט ומראיין שגם כשהוא מתראיין לפודקאסט אישי לגמרי לא מצליח לכבות את הסקרנות וגם קצת לראיין את המראיינת.

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

על כריכת הכרך השלישי של ״בנות הדרקון״, הטרילוגיה הצורבת-החריפה-העצובה-המשמחת והמנחמת של מרית בן ישראל מופיעה תמונה שלה עצמה, בגיל 12, וזה מפני שהסיפור, שבמרכזו ילדות המוגשות כקורבן לדרקון, הוא, כפי שמסבירה מרית, סיפור אמיתי לגמרי. משהו על האמת הזו, על המציאות של הסיפור, על הילדות שלה עצמה ועל המקומות שבהם היא מצאה נחמה, מרית מספרת בשיחה שלנו. מי שמכירים את הבלוג הנפלא של מרית ״עיר האושר״ ומי שנתקלו בעבודתה בבית הספר לתיאטרון חזותי – שהיא הייתה ממקימיו – או בקולנוע או בתיאטרון הקרון לא יופתעו מהרוחב והעומק שאליו מגיעה השיחה איתה, שמתחילה בזיכרון ילדות אחד יוצא דופן.

הקטע שמרית קוראת מתוך הכרך השלישי של ״בנות הדרקון״, ובו סיפור פרידתה של נועה מסבא שלה, קוצר מעט כדי להתאים לפודקאסט ומומלץ בחום לקרוא אותו במלואו במקור 

(ומומלץ עוד יותר לבקר בבלוג של מרית ״עיר האושר״, ואז לקרוא את הטרילוגיה כולה, וגם את ״סיפורים יכולים להציל״, סיפרה של מרית בן ישראל על אגדות, המוזכר חטופות בשיחתנו). 

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

לא אצל כל משוררת הפיתוי לבחון את הקשר בין הביוגרפיה האישית לבין השירה גדול כל כך, כפי שהוא אחרי קריאת שיריה שלאורית גידלי. בארבעת ספרי השירה שלה עד כה, גידלי נוגעת שוב ושוב במוות, בנוכחותם של מתים בחייה, במחלתה של אמה ובקושי בגדול להיפרד ממנה – ואת תהליך הכתיבה שלה היא מתארת כבהלה והכלה, בהלה נוספת ושוב הכלה, כאילו השירה נותנת לה הזדמנות להתמודד עם העולם בלי להדחיק או לברוח. דיברנו על הצחוק, שהוא הנשק הסודי שנשלף בלוויה ובשבעה, על רחמים עצמיים וגם על אירוע יוצא דופן שבו אורית פגשה שוב את אמה. השיר שבו נפתח הפרק הזה הוא השיר ״את״, מספרה ״סמיכות״.

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

את מערכת היחסים שהייתה לה ולבעלה, עליזה ציגלר מגדירה כסימביוטית. עד כדי כך שאפילו ספרים הם קראו ביחד. ולכן כשראובן נהרג בהתרסקות מטוס קל בשדה התעופה של חיפה, היה לה לגמרי לא ברור איך להמשיך עכשיו, לבדה. מאז חלפו קצת יותר מ-14 שנה, נוכחותו של ראובן לא התפוגגה, הגעגועים גוברים – כך היא אומרת – וגם התסכול על ההחמצה, למשל על כך שראובן לא זכה לפגוש את שלוש הנכדות והנכד שנולדו להם מאז. עליזה, שהייתה במשך שנים עורכת ראשית בהוצאת ידיעות ספרים וחתומה כעורכת על לא מעט פנינים ספרותיות, שיתפה אותי בשיחתנו דווקא ביצירות שיצרו שלושת בניה, המוזיקאים איתמר ויובל והבמאי יוני, לזכר אביהם.

בשיחה הזכרנו גם את הסרט ״בשבילי הם יותר טובים מהביטלס״, שבו תיעד יוני את דרכם המוזיקלית של שני אחיו הבוגרים בניו יורק, ומאחר שהסרט זמין לצפייה ברשת, אני מצרפת קישור. לסרט של סילבן ביגלאייזן שעליו דיברה עליזה ולספר שראה אור בעקבותיו קוראים ״עד קצה הזריחה״. שניהם נפלאים. 

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

בשנת 1995, הרבה לפני שהפך לכוכב של עשרות תוכניות קולינריה בטלוויזיה ולפני שהצטברו על המדפים ספרי הבישול וספרי הזיכרונות הנהדרים שכתב – כתב גיל חובב את הרומן ״קיטש״, שבו סיפר את סיפור מחלתה ומותה של אימו. ״זה הספר העצוב״, על פי הגדרתו של גיל, לעומת הספרים הבאים שגם הם ספוגים בסיפורים על אנשים אהובים שכבר אינם בחייו, אבל כתובים בשמחה. שוחחנו על הוריו – אמודרורה בן אב״ישבין שלל התוכניות שהפיקה בקול ישראל היה גם פסטיבל הזמר המזרחי, ואביו הקריין הנודע משה חובב, שקולו ממשיך להרעים בקריאת ״שמע ישראל״ הפותחת את השידורים ברדיו – וגם על סבתו, על העצב שאינו מרפה ועל ההיאחזות באופטימיות וכמובן על הקשר בין אוכל וזיכרון.

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

בכל פעם שאיילת נחמיאס-וֶרביןעוברת בפינה של שינקין ואחד העם, היא עדיין רואה שם את סבתא שלה, שרה שטרן, עומדת בפתח קפה ״תמר״–בית הקפה שאותו ניהלה במשך עשרות שנים ביד רמה. הקפה, שגם הוא כבר הלך לעולמו, לא היה רק מוסד תל אביבי. הוא היה הבית השני, ואולי בכלל הבית הראשון, של משפחת נחמיאס – ואיילת בילתה שם, עם סבתה, שעות וימים ושנים.

בפגישתנו שהתקיימה במשרד של איילת – שהייתה חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה וכעת היא משמשת יושבת ראש מכון היצוא - שוחחנו על סבתא שרה, על העונג וגם על הקושי לחלוק אותה עם כל כך הרבה אנשים, ועל האובדנים הרבים שחוותה המשפחה, אובדנים לא מדוברים – או כמו ששרה נהגה לומר: אני ממלאת מגבות בדמעות, בלילה, כשאיש לא רואה.

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso