Nach Genre filtern

סיפור אחד

סיפור אחד

Eyal Lahav

איל להב מארח אנשים מעוררי השראה עם סיפורים בלתי רגילים

57 - פרק 39 - עומרי מלר - "לדחוף את התקווה"
0:00 / 0:00
1x
  • 57 - פרק 39 - עומרי מלר - "לדחוף את התקווה"

    לפני 10 שנים עומרי מלר היה תלמיד בכיתה יב' ואני הייתי לתקופה המורה שלו לאזרחות. כבר אז ראיתי נער מעורב, אינטליגנטי וחדור מוטיבציה לעשות ולשנות. היום הוא מנהל את מכינת "חמש אצבעות", בוגר תואר ראשון ושני במדעי המדינה ועוסק בחיבורים של החברה הישראלית על שלל גווניה. נפגשנו לשיחה מרתקת על העשייה שלו במסגרת המכינה, על שירות המילואים הארוך שלו בעזה ואיבוד חברים בשדה הקרב, על מדינת ישראל והסיפור הישראלי, על ייאוש ותקווה, על פודקאסט משותף שלו ושל חברו שעומד לעלות בקרוב ויעסוק במקורות יהודיים שמונגשים דרך פרשנות של היום יום וגם על האובדן של אביו שהיה "בן אדם של דברים פשוטים" כמו שעומרי מספר עליו. בהקשר למלחמה ולמה שיהיה פה אחריה הוא משתף: "המשימה שלנו שנחזור מפה מהלחימה הזו, זה להמשיך להתעסק בסיפור שלנו, הסיפור הישראלי ולהילחם בזה שיש שיח מקטב ומפלג ולהמשיך לדחוף את התקווה בכל הכוח, אין לנו פריבילגיה לוותר על זה ולעצור את זה".   עומרי מדגיש במהלך השיחה את העבודה הקשה בחיבור מחודש בין ציבורים שבאים מתפיסות עולם שונות.  לשאלה איפה הוא רואה את עצמו בעוד חמש או עשר שנים, הוא עונה: "בתחילת הדרך שלי הייתי מאוד יזמי, מתחיל משהו, מפסיק אותו, שוב חוזר אליו… וזה אחד השיעורים החשובים שאני מרגיש שקיבלתי בשנים הראשונות, נכשלתי הרבה בהתחלה, הייתי בא עם דברים פנטזיונרים שחלקם גם לא הצליחו, למדתי מהם המון, זה היה חשוב והבנתי את המשמעות, בטח כשאתה עוסק באנשים ובחינוך, שזה באמת באמת לטווח הארוך ושאני אראה את הפירות רק אחרי כמה שנים… צריך להבין את זה. לפעמים זה מתסכל כי אנחנו חיים בעולם שאתה רוצה את את הכל כאן ועכשיו. אז צריך להמשיך להסתכל קדימה ולראות מה אנחנו רוצים לראות פה לטווח הארוך". שיחה עם אדם מעורר השראה שמבחינתו כאשר שואלים אותו מה התואר שלו, הוא עונה ללא היסוס "אוהב בני אדם".

    Thu, 31 Oct 2024 - 51min
  • 56 - פרק 38 - שרון קנטור - "האולימפיאדה היא לא תעודת ביטוח".

    לפני כשלושה חודשים חזרה גולשת הרוח שרון קנטור מהמשחקים האולימפיים בפריז עם מדלית כסף על הצוואר ועם הרבה מאוד גאווה! אבל הדרך לשם לא היתה פשוטה בכלל. בשיחה כנה, ישירה וצנועה כדרכה, היא מספרת על כך שבתיכון היה לה מסלול משל עצמה: "עשיתי הסכם עם המורים שלי שלא אגיע לשיעורים ולמבחנים, אבל שבבגרות אצליח להוציא את הציון הנדרש. המורים האמינו בי ואני הרגשתי מחויבות לדבר הזה". אחר כך כאשר עמדה לפני גיוס היתה לה התלבטות קשה ואמיתית האם להיות ספורטאית מצטיינת או ללכת לשירות רגיל: "הרגשתי שהתרומה שלי בתור ספורטאית היא לא בהכרח גדולה יותר מאשר לשרת בתור לוחמת. יש בהחלטה הזו משהו שאתה חושב על עצמך ולא על הכלל, אבל אחותי הגדולה עזרה לי בהתלבטות וזה הרגע שהבנתי את המשמעות והמחויבות של בחירה בשייט כמקצוע וקריירה ארוכת שנים". היא מדגישה שהיא מאוד מודעת להשקעה שלה: "אני לא רואה את ההשקעה שלי כהקרבה או כויתור, זה עניין של בחירות. אני נהנית להשקיע במה שאני עושה". הגולשת בת ה 20 בכלל לא חשבה שתייצג את המדינה באולימפיאדת פריז: "המטרה שלי היתה בכלל לייצג את המדינה באולימפיאדת לוס אנג'לס 2028. בהתחלה לא האמנתי בעצמי, ההישגים דווקא גרמו לי ללחץ גדול וזה השפיע. הייתי בהרבה פגישות עם המאמן המנטלי שלי והדבר הכי חשוב שהוא אמר זה שביטחון עצמי הולך ונעלם אבל הכלי הכי חשוב זה אמונה עצמית". כנראה שהשיחות עזרו ועם הרבה אמונה עצמית היא עשתה את כל הדרך אל שיוט הגמר של המשחקים האולימפיים ויחד עם זאת נאלצה להתמודד עם לחץ שלא הכירה עד עכשיו: "בחיים לא חוויתי כזה לחץ! הלחץ בעיקר משתק. באותו רגע הרגשתי שאני סובלת ורק רוצה שזה יגמר, כשחציתי את קו הסיום אמרתי לעצמי קודם כל שזה נגמר ואיזה כיף, זה היה שחרור מאוד גדול". אני מבין שלמרות כל ההישגים, שרון נשארת עם רגליים על הקרקע ועם הרבה צניעות שאופיינית לה: "אני מעריכה כל פעם מחדש את העובדה שעמדתי על הפודיום, זה ממש לא מובן לי מאליו, הגישה שלי היא שלכל תחרות אני מגיעה ללא עבר, האולימפיאדה היא לא תעודת ביטוח, אני צריכה להוכיח את עצמי כל פעם מחדש". לקראת סיום הראיון כאשר אני שואל על התוכניות והחלומות לעתיד הרחוק היא עונה: "בסוף אני עושה את מה שאני אוהבת, אז אם אני אוכל לעשות את זה כל החיים אני אשמח".

    Thu, 17 Oct 2024 - 48min
  • 55 - פרק 37 - מודי רובינשטיין - "לזוז"

    השראה, מילה נרדפת לשם מודי רובינשטיין. זה סיפור על אדם שגדל בקיבוץ המעפיל, הסתובב מילדות עם אגדות כדורעף, ינק בצעירותו את ערכי הספורט, שיחק, אימן ובאופן כללי התאהב בכל מה שקשור לתנועה ותזוזה. יום אחד לפני 13 שנה הוא חש תשישות ועייפות רבה. לקח לו חודש שלם להגיע לרופאה שלו ולעשות בדיקות דם. באותו יום אחה"צ קיבל טלפון בהול מהרופאה והיא בישרה לו "טוס למיון, יש לך סרטן, אתה במצב אנוש!". יום אחר כך הוא כבר נכנס לאישפוז של 100 ימים בבידוד במחלקה ההמטולוגית באיכילוב, התחיל טיפול כימותרפי קשוח ונאמר לו שלא בטוח שישרוד את התקופה: "זה היה אחד באפריל וצילצלתי לחברים שלי לבשר להם שיש לי סרטן ואני מאושפז… הם אמרו לי 'מודי לא מצחיק תחשוב על מתיחה יותר טובה'. לא יכול להיות שהבן הזה שכל היום מתעסק בספורט, שוכב שם…" הרופאים בישרו לו באופן רישמי את האבחנה של לוקמיה קטלנית מסוג APL ומודי, אדם ציני ומלא שמחת חיים בחר להתמודד בדרך שלו: "בדרך כלל שיש משבר אני מתחיל לצחוק, אני מאוד אוהב לצחוק ואני חושב שבחרתי בקו הזה של אוקיי יש לי סרטן בוא נצחק, מה אני אפרוץ בבכי?! רק נשאר לי לצחוק". הוא מתחיל את הטיפולים ויום אחד כאשר אישתו מגיעה לבקר אותו היא מפנה את תשומת ליבו לסרט ריצה שעומד במסדרון ומכאן הכל ישתנה… "יום אחד באו לי כל מיני מחשבות מגעילות כאלה - למה זה קרה דווקא לי? למה זה לא קרה למישהו אחר? ואז הבנתי לבד שאם אתן למחשבות האלו להיכנס לי לתוך הראש, אני אמות ב 2 דקות". לאחר 48 ימים בלבד שעשה את הלא יאומן הוא השתחרר מבית החולים לביתו: "יצאתי מהמעלית לכיוון הרכב שלי, עשיתי צעד והבנתי בצורת הארה או תובנה מה אני הולך לעשות עם החיים שלי, כל מה שאני רוצה לעשות זה לגרום לכמה שיותר אנשים לאהוב ספורט כמו שאני אוהב. אם זה הציל אותי, זה יציל את כולם". כבר 13 שנה שהוא מתאמן כל יום בבוקר בחוף הים, מאמן בעצמו אנשים באופן פיזי ומנטלי, מעביר הרצאות שעוסקות בספורט כדרך מצילת חיים והמסר שלו ברור: "הסיכוי היחידי לשרוד זה להיות בתנועה מתמדת, חייבים לזוז ולהתאמן, אסור להזניח את זה". שיחה מרגשת עם אדם שאי אפשר להפסיק להקשיב לו, שמפעיל את כל קשת הרגשות למי שיושב מולו.

    Fri, 23 Aug 2024 - 46min
  • 54 - פרק 36 - מוטי גלעם - "בטיפול"

    מוטי גלעם הוא עובד סוציאלי-קליני, מטפל משפחתי שמאחוריו שנים רבות כקב"נ בצבא. עד השבעה באוקטובר הוא חיי חיים בקצב גבוה עם קליניקה משלו, ניהל חיי משפחה עם אישתו ושלושת ילדיהם, יצא לעיתים למסעות עיבוד עם לוחמים, העביר הרצאות ובעיקר עשה המון חיבורים וקשרים עם אנשים. בשישה באוקטובר טס לפולין יחד עם עוד עמיתים למקצוע כדי להעביר לנשות חינוך מאוקראינה סדנה על טראומה וחוסן, עקב מה שאותן נשים עברו במלחמה עם רוסיה. בשבת הארורה הוא חווה את האסון הלאומי מרחוק. מאז הוא בעשיה בלתי פוסקת בעזרה וטיפולים במרחבי מרפא בארץ ובחו"ל, מלווה משפחות שכולות וניצולי "נובה": "הייתי כבר שמונה פעמים ביער הסודי בקפריסין, נהייתי מכור לשכול, נזקקתי בעצמי לטיפול, שמעתי סיפורים מזעזעים, אמרתי לכל דבר כן ויצאתי לטפל". אם לא חסרו לו דאגות אז גם ילדיו הפרטיים נקראו למערכה - בנו הבכור שהיה באותו זמן בטיול בתאילנד עלה על מטוס וחזר ישר ליחידה המובחרת שבה שירת ובתו שהיא קמב"צית בצבא גם היתה בכל האקשן של המלחמה ועכשיו היא משרתת בצפון במקומות לא מאוד בטוחים. הוא מעיד על עצמו שהוא משלם מחירים לא מבוטלים בעקבות השגרה הנוכחית שלו: "ביטלתי לחברים מפגשים שונים שקבענו, אני נמצא הרבה פחות בבית וגם כאשר אני נמצא אני הרבה פחות סבלני ונעים לסביבה". בשיחה שלנו שמנו דגש על תפקיד המטפל ומה קורה לו כאשר גם הוא עצמו חווה טראומה לאומית וכיצד ניתן לצמוח ממנה: "ביום יום הטיפול זו המהות שלי מתוך אמונה באדם ובכוחות של האנשים, אבל מאז אותה שבת זה אחרת. חשוב מאוד שאנשים שמטפלים בטראומה יהיו מוסמכים לכך. עולם הטיפול בעצמו השתנה מאוד מאז אותה שבת, ממש הגדרנו את עצמנו מחדש, הדיבור בעולם שלנו הוא מעבר לטיפולים קבוצתיים, מערכתיים יותר". כאשר הוא מתייחס לעתיד מוטי אומר: "מה שאנחנו זקוקים כמדינה זו תקווה. כרגע רוב האנשים בחוויה של יאוש, בלי להיכנס לפוליטיקה, הרבה אנשים לא רואים שיש הנהגה למדינה וזה מחמיר מאוד את המצב הנפשי. אין לי ספק שהשנים 2024, 2025 יהיו קשות לכולנו ורק אחרי שתיגמר המלחמה וקצת נתרחק ממנה ונראה את החטופים חוזרים ואת המפונים חוזרים למקומות שמשתקמים, נוכל לשוב לשגרה כלשהי ולפתור גם את הקונפליקט הפנימי שיש במדינה. אני מאמין שזה יקרה".

    Mon, 12 Aug 2024 - 51min
  • 53 - פרק 35 - חגי בן אברהם - "על נהרות בבל"

    חלפו כמעט 30 שנה מאז שחגי בן אברהם עלה על מטוס ונסע בעקבות האהבה…    כמו בקלאסיקה טובה, הקיבוצניק ממעברות שהיה בחופשת שחרור, פגש מתחת לעצי המנגו מתנדבת בלונדינית מארצות סקנדינביה ושלושה חודשים אחר כך הוא כבר נחת בדנמרק בבית הוריה של קתרינה לודוויגסן. "היתה לי ממש תשוקה להיות אדם פרטי וזר", הוא מספר. אבל לא מעט אתגרים עמדו בפניו - לימוד שפה חדשה, חורף קר וחשוך וקשיים אובייקטיביים של מהגר במדינה חדשה. הם חסכו כסף, יצאו לטייל באפריקה וחזרו לדנמרק ללמוד, קתרינה ללימודי אחות וחגי בלימודי טבחות בינלאומיים. כך מצאו את עצמם בדבלין, אירלנד, שם עבד במשך שנה במלון יוקרה. הם המשיכו ב"פינג פונג" של מעברים בין דנמרק וישראל, לבסוף השתקעו בישראל ליותר מ 7 שנים. במהלך התקופה הזו נולדו להם שלושה ילדים, חגי עבד בתחום החינוך וההוראה ולמד, וקתרינה למדה עברית באולפן במקביל להשתלבותה בשוק העבודה. בשנת 2012 החליטו לחזור לדנמרק ומאז הם חיים בקופנהאגן. חגי שיפשף היטב את הדנית שלו, למד לימודי תואר ראשון ושני במידענות וכבר מספר שנים שהוא עובד במקצוע הזה בחברת תרופות גדולה. קתרינה משמשת כאחות טיפת חלב. כמעט מדי קיץ הם מגיעים לישראל לבקר את המשפחה, לטבול במימי הבריכה של הקיבוץ ולספוג קצת חום של קיץ ישראלי טיפוסי. על אף היותו קיבוצניק וחילוני לחלוטין, הם החליטו שילדיהם התחנכו בבית ספר יהודי אורתודוכסי והם מקפידים בבית לציין גם את החגים היהודיים וגם את הדנים: "הבחירות של איפה לחיות תמיד היו בחירות בין טוב לטוב אחר", הוא משתף. לציון יום הולדתו ה 50, נסענו מספר חברים לסוף שבוע בקופנהאגן וניצלתי את זה כדי להקליט איתו פרק שבו הוא חושף את הדילמות, הקשיים ורגעי הנחת ואת ההתמודדות של להיות יהודי-ישראלי במדינה אחרת והמשמעות שיש לזה במיוחד אחרי השבעה באוקטובר. האזנה טובה!


    Mon, 15 Jul 2024 - 44min
Weitere Folgen anzeigen