סיפור אחד

לפני כשלושה חודשים חזרה גולשת הרוח שרון קנטור מהמשחקים האולימפיים בפריז עם מדלית כסף על הצוואר ועם הרבה מאוד גאווה! אבל הדרך לשם לא היתה פשוטה בכלל. בשיחה כנה, ישירה וצנועה כדרכה, היא מספרת על כך שבתיכון היה לה מסלול משל עצמה: "עשיתי הסכם עם המורים שלי שלא אגיע לשיעורים ולמבחנים, אבל שבבגרות אצליח להוציא את הציון הנדרש. המורים האמינו בי ואני הרגשתי מחויבות לדבר הזה". אחר כך כאשר עמדה לפני גיוס היתה לה התלבטות קשה ואמיתית האם להיות ספורטאית מצטיינת או ללכת לשירות רגיל: "הרגשתי שהתרומה שלי בתור ספורטאית היא לא בהכרח גדולה יותר מאשר לשרת בתור לוחמת. יש בהחלטה הזו משהו שאתה חושב על עצמך ולא על הכלל, אבל אחותי הגדולה עזרה לי בהתלבטות וזה הרגע שהבנתי את המשמעות והמחויבות של בחירה בשייט כמקצוע וקריירה ארוכת שנים". היא מדגישה שהיא מאוד מודעת להשקעה שלה: "אני לא רואה את ההשקעה שלי כהקרבה או כויתור, זה עניין של בחירות. אני נהנית להשקיע במה שאני עושה". הגולשת בת ה 20 בכלל לא חשבה שתייצג את המדינה באולימפיאדת פריז: "המטרה שלי היתה בכלל לייצג את המדינה באולימפיאדת לוס אנג'לס 2028. בהתחלה לא האמנתי בעצמי, ההישגים דווקא גרמו לי ללחץ גדול וזה השפיע. הייתי בהרבה פגישות עם המאמן המנטלי שלי והדבר הכי חשוב שהוא אמר זה שביטחון עצמי הולך ונעלם אבל הכלי הכי חשוב זה אמונה עצמית". כנראה שהשיחות עזרו ועם הרבה אמונה עצמית היא עשתה את כל הדרך אל שיוט הגמר של המשחקים האולימפיים ויחד עם זאת נאלצה להתמודד עם לחץ שלא הכירה עד עכשיו: "בחיים לא חוויתי כזה לחץ! הלחץ בעיקר משתק. באותו רגע הרגשתי שאני סובלת ורק רוצה שזה יגמר, כשחציתי את קו הסיום אמרתי לעצמי קודם כל שזה נגמר ואיזה כיף, זה היה שחרור מאוד גדול". אני מבין שלמרות כל ההישגים, שרון נשארת עם רגליים על הקרקע ועם הרבה צניעות שאופיינית לה: "אני מעריכה כל פעם מחדש את העובדה שעמדתי על הפודיום, זה ממש לא מובן לי מאליו, הגישה שלי היא שלכל תחרות אני מגיעה ללא עבר, האולימפיאדה היא לא תעודת ביטוח, אני צריכה להוכיח את עצמי כל פעם מחדש". לקראת סיום הראיון כאשר אני שואל על התוכניות והחלומות לעתיד הרחוק היא עונה: "בסוף אני עושה את מה שאני אוהבת, אז אם אני אוכל לעשות את זה כל החיים אני אשמח".

השראה, מילה נרדפת לשם מודי רובינשטיין. זה סיפור על אדם שגדל בקיבוץ המעפיל, הסתובב מילדות עם אגדות כדורעף, ינק בצעירותו את ערכי הספורט, שיחק, אימן ובאופן כללי התאהב בכל מה שקשור לתנועה ותזוזה. יום אחד לפני 13 שנה הוא חש תשישות ועייפות רבה. לקח לו חודש שלם להגיע לרופאה שלו ולעשות בדיקות דם. באותו יום אחה"צ קיבל טלפון בהול מהרופאה והיא בישרה לו "טוס למיון, יש לך סרטן, אתה במצב אנוש!". יום אחר כך הוא כבר נכנס לאישפוז של 100 ימים בבידוד במחלקה ההמטולוגית באיכילוב, התחיל טיפול כימותרפי קשוח ונאמר לו שלא בטוח שישרוד את התקופה: "זה היה אחד באפריל וצילצלתי לחברים שלי לבשר להם שיש לי סרטן ואני מאושפז… הם אמרו לי 'מודי לא מצחיק תחשוב על מתיחה יותר טובה'. לא יכול להיות שהבן הזה שכל היום מתעסק בספורט, שוכב שם…" הרופאים בישרו לו באופן רישמי את האבחנה של לוקמיה קטלנית מסוג APL ומודי, אדם ציני ומלא שמחת חיים בחר להתמודד בדרך שלו: "בדרך כלל שיש משבר אני מתחיל לצחוק, אני מאוד אוהב לצחוק ואני חושב שבחרתי בקו הזה של אוקיי יש לי סרטן בוא נצחק, מה אני אפרוץ בבכי?! רק נשאר לי לצחוק". הוא מתחיל את הטיפולים ויום אחד כאשר אישתו מגיעה לבקר אותו היא מפנה את תשומת ליבו לסרט ריצה שעומד במסדרון ומכאן הכל ישתנה… "יום אחד באו לי כל מיני מחשבות מגעילות כאלה - למה זה קרה דווקא לי? למה זה לא קרה למישהו אחר? ואז הבנתי לבד שאם אתן למחשבות האלו להיכנס לי לתוך הראש, אני אמות ב 2 דקות". לאחר 48 ימים בלבד שעשה את הלא יאומן הוא השתחרר מבית החולים לביתו: "יצאתי מהמעלית לכיוון הרכב שלי, עשיתי צעד והבנתי בצורת הארה או תובנה מה אני הולך לעשות עם החיים שלי, כל מה שאני רוצה לעשות זה לגרום לכמה שיותר אנשים לאהוב ספורט כמו שאני אוהב. אם זה הציל אותי, זה יציל את כולם". כבר 13 שנה שהוא מתאמן כל יום בבוקר בחוף הים, מאמן בעצמו אנשים באופן פיזי ומנטלי, מעביר הרצאות שעוסקות בספורט כדרך מצילת חיים והמסר שלו ברור: "הסיכוי היחידי לשרוד זה להיות בתנועה מתמדת, חייבים לזוז ולהתאמן, אסור להזניח את זה". שיחה מרגשת עם אדם שאי אפשר להפסיק להקשיב לו, שמפעיל את כל קשת הרגשות למי שיושב מולו.

מוטי גלעם הוא עובד סוציאלי-קליני, מטפל משפחתי שמאחוריו שנים רבות כקב"נ בצבא. עד השבעה באוקטובר הוא חיי חיים בקצב גבוה עם קליניקה משלו, ניהל חיי משפחה עם אישתו ושלושת ילדיהם, יצא לעיתים למסעות עיבוד עם לוחמים, העביר הרצאות ובעיקר עשה המון חיבורים וקשרים עם אנשים. בשישה באוקטובר טס לפולין יחד עם עוד עמיתים למקצוע כדי להעביר לנשות חינוך מאוקראינה סדנה על טראומה וחוסן, עקב מה שאותן נשים עברו במלחמה עם רוסיה. בשבת הארורה הוא חווה את האסון הלאומי מרחוק. מאז הוא בעשיה בלתי פוסקת בעזרה וטיפולים במרחבי מרפא בארץ ובחו"ל, מלווה משפחות שכולות וניצולי "נובה": "הייתי כבר שמונה פעמים ביער הסודי בקפריסין, נהייתי מכור לשכול, נזקקתי בעצמי לטיפול, שמעתי סיפורים מזעזעים, אמרתי לכל דבר כן ויצאתי לטפל". אם לא חסרו לו דאגות אז גם ילדיו הפרטיים נקראו למערכה - בנו הבכור שהיה באותו זמן בטיול בתאילנד עלה על מטוס וחזר ישר ליחידה המובחרת שבה שירת ובתו שהיא קמב"צית בצבא גם היתה בכל האקשן של המלחמה ועכשיו היא משרתת בצפון במקומות לא מאוד בטוחים. הוא מעיד על עצמו שהוא משלם מחירים לא מבוטלים בעקבות השגרה הנוכחית שלו: "ביטלתי לחברים מפגשים שונים שקבענו, אני נמצא הרבה פחות בבית וגם כאשר אני נמצא אני הרבה פחות סבלני ונעים לסביבה". בשיחה שלנו שמנו דגש על תפקיד המטפל ומה קורה לו כאשר גם הוא עצמו חווה טראומה לאומית וכיצד ניתן לצמוח ממנה: "ביום יום הטיפול זו המהות שלי מתוך אמונה באדם ובכוחות של האנשים, אבל מאז אותה שבת זה אחרת. חשוב מאוד שאנשים שמטפלים בטראומה יהיו מוסמכים לכך. עולם הטיפול בעצמו השתנה מאוד מאז אותה שבת, ממש הגדרנו את עצמנו מחדש, הדיבור בעולם שלנו הוא מעבר לטיפולים קבוצתיים, מערכתיים יותר". כאשר הוא מתייחס לעתיד מוטי אומר: "מה שאנחנו זקוקים כמדינה זו תקווה. כרגע רוב האנשים בחוויה של יאוש, בלי להיכנס לפוליטיקה, הרבה אנשים לא רואים שיש הנהגה למדינה וזה מחמיר מאוד את המצב הנפשי. אין לי ספק שהשנים 2024, 2025 יהיו קשות לכולנו ורק אחרי שתיגמר המלחמה וקצת נתרחק ממנה ונראה את החטופים חוזרים ואת המפונים חוזרים למקומות שמשתקמים, נוכל לשוב לשגרה כלשהי ולפתור גם את הקונפליקט הפנימי שיש במדינה. אני מאמין שזה יקרה".

"אף אחד מאיתנו לא נולד בן או בת, אנחנו יכולים להיוולד במין ביולוגי מסוים, אבל בת ובן כזהות מגדרית חברתית, זה משהו שיוצרים, מחנכים ומגדלים אותנו לתוכו. אנחנו אלו שבסופו של דבר יוצרים את הזהות הזו עבור עצמנו". עם כל הטירוף שקורה מסביב, חודש הגאווה שמצוין במהלך כל חודש יוני, מעט נשכח. פגשתי לראיון את אלן ווקר, בן 27 ששיתף בגילוי לב והמון כנות על תהליך השינוי המגדרי והיציאה שלו מהארון כגבר טרנס. ווקר הוא כהה עור, בן לאמא ישראלית מקיבוץ גן שמואל ואבא אמריקאי מאוהיו שהגיע לישראל כחבר בקהילת העבריים שהגיעו לדימונה. בשיחה חשופה ופתוחה דיבר על כך שבעבר חשב שהשונות שלו היא רק בצבע העור, אבל גילה שלחברה שלנו יש עוד הרבה מה ללמוד בנושא פתיחות כלפי קהילות שונות.  הוא סיים לפני שנתיים לימודים בבית הספר למשחק "בית צבי" ומחפש להגשים את עצמו בעולם התיאטרון. שוחחנו על תפקידים בתיאטרון, על הקיבוץ כמקום לגדול בו עם השונות, על נחיצות חודש הגאווה, על פערים ואי שיוויון ועל כך שהייצוג של הקהילה הטרנסית הוא פרימיטיבי ועם המון סטיגמות לא ריאליות. הוא משתתף בהרבה אירועים להעלאת המודעות של הקהילה וטוען: "כל עוד ימשיכו להתקיים דיכוי, אפליה, אלימות ושנאה כלפי הקהילה הגאה והקהילה הטרנסית, אנחנו נצטרך לאגן במודעות של הציבור את חודש הגאווה, כדי לתקן פה לא מעט דברים". הוא מזהה גם כמה נקודות אור ומרחיב על "תרבות הנשפים" שהתפתחה בתוך הקהילה בארה"ב ועשתה עליה לאחרונה גם לישראל, "זו קהילה די חדשה והיא בהחלט מרחב בטוח לאנשים כמונו", הוא מסביר, לגבי האפשרות להקים משפחה הוא אומר: "משפחה זה לא רק קשר דם, זה האנשים שחולקים איתך ערכים והשקפות עולם".

אמצע השבוע, סוף ספטמבר 2023, יום חם בירושלים הבירה. המדינה די בערה משנאה יוקדת בין שני מחנות. זה התבטא בהפגנות בעד ונגד הרפורמה או ההפיכה המשפטית (תלוי באיזה צד אתם) והגיע לשיא לקראת יום כיפור; מהדורות החדשות נפתחו בדיווח מכיכר דיזינגוף והאם תהיה או לא תהיה הפרדה מגדרית בזמן פתיחת "כל נדרי" שפותחת את יום כיפור. לקח זמן עד שהצלחתי למצוא זמן פנוי ביומן העמוס של שאנן סטריט שהוא המון דברים, אבל הוא הכי מזוהה ומוכר כסולן של "הדג נחש" שפועלים, מקליטים ומופיעים כבר כמעט 30 שנה! התיישבתי בסטודיו שלו, מאוורר קטן שניסה קצת לצנן את הטמפרטורה הפריד בינינו ושאנן שכח להגיד לי שיש שיפוצים בבניין ושכנראה הולך להיות לנו הרבה רעש תוך כדי הראיון… דיברנו עליו ועל היצירה שלו, על האלבום "דג לייף" שיצא שבוע בלבד לפני המפגש בינינו. התמקדנו לא מעט בשיר שאולי הכי מדובר באלבום "ואלס עם שאנן", בו הוא מספר באופן מצמרר על שירותו כלוחם נח"ל בסמטאות של עזה, בתחילת שנות ה-90, על המראות והתחושות שחווה שם ואיך הם השפיעו עליו. התעניינתי מה עמדתו בכל מה שקורה שהתחולל אז במדינה: "זה פיק דרמטי, אבל במדינה מסודרת בית המשפט הוא הריבון", הוא אמר והוסיף "דמוקרטיה יודעת להכיל דת, אבל דת לא יודעת להכיל דמוקרטיה". הפועלים שיצאו להפסקת יחסית ממושכת, איפשרו לראיון לעבור בצורה סבירה ואותנטית (אם כי עדיין יש קצת רעשים ברקע). לקראת סיום הסכמנו שנינו שיש הרבה דברים שצריך לרענן במדינה שלנו. היום אני מבין עד כמה צדקנו.

יום הכיפורים ואיתו העימותים בכיכר דיזנגוף היו עוד דוגמה חיה לקיטוב ולמחלוקות שקיימים בחברה כבר זמן רב. בתוך כל אותם קונפליקטים שצצים ועולים מדי יום, קמה "תנועת ההיפרדות" - קבוצת פייסבוק שהמטרה שלה היא קידום הרעיון שמדינת ישראל צריכה להתפצל לשתי מדינות נפרדות, כך שכל פלח באוכלוסייה יוכל לחיות את חייו על פי ערכיו. בתוך כמה חודשים צברה הקבוצה כמעט 46,000 חברים והצליחה להעלות את הרעיון הלא שיגרתי על סדר היום הציבורי והתקשורתי. ניצן עמית, בן 33 בלבד הוא המייסד שלה: "המילה אחדות היא בעצם כסות לקניית זמן; הפיילוט במעיינות או הרכבת הקלה שלא עובדת בשבת. המגמה הזו קיימת כבר עשרות שנים. אתה מבין שאין באמת אחדות, תסתכל לדוגמה על נתוני הגיוס לצבא, או על חלוקת המיסים לאוכלוסיות השונות. אז אם אחדות בביטחון, בכלכלה ובחברה, אז המילה הזו היא רק תירוץ". פגשתי את ניצן לשיחה כדי לשמוע מהיכן הגיע, איזה תגובות הוא מקבל וכיצד הוא מתמודד עם הביקורות השונות.  "גדלתי בבית מאוד ציוני ושורשי, חינכו אותנו ללמידה וסקרנות, להכרת היהדות והמסורת בשילוב ערכים ליברליים של חופש והבעת הדעה. התנועה שלנו אומרת שהמצב במדינה כרגע הוא מצב בלתי נסבל ובעיקר לציבור הליברלי והחילוני הוא לא בר קיימא. זה אומר שעוד 10-20 שנים מדינת ישראל לא תוכל להמשיך להתקיים, והפיתרון שאנחנו מוצאים לדבר הזה הוא היפרדות לשתי מדינות נפרדות, כאשר מדינה אחת תהיה מדינה ליברלית עם הפרדת דת ומדינה, והמדינה השנייה תהיה מדינה שמרנית דתית שבה לדת יש מקום מאוד גדול במרחב הציבורי ובממשל והדבר הזה יפתור בעיה שהיא פער בערכי היסוד בין שני הציבורים". מדי יום הוא מקבל מאות תגובות משני צידי המתרס: "מצד אחד פונים אלי אנשים שעזבו את הארץ ואומרים לי שאני מחזיר להם את התקווה ומנגד אני מתמודד עם אמירות כמו משוגע, אתה הורס את המדינה ומביא לחורבן הבית. פונים אלינו אנשים מאוד בכירים מתחומי הפוליטיקה, מעולמות העסקים, המחקר והצבא שמתעניינים ברעיון, רוצים לתרום לרעיון ומבינים שהפיתרון כמכלול הוא פיתרון שצריך לקרות כדי שמדינת ישראל תמשיך לשרוד".

"האם הבאנו ילדים לעולם כדי שישמרו עלינו, או הבטחנו להם שאנחנו נשמור עליהם?" יולי כהן היתה ילדה טובה מצהלה, דור שישי בארץ ונצר למשפחת שלוש שעלתה ממרוקו, התיישבה ביפו והיתה בין המשפחות שהקימו את העיר ת"א. ב 1978 בהיותה דיילת אל על היא נפצעה בפיגוע חבלני שבוצע נגד צוות אל על בלונדון על ידי החזית העממית לשחרור פלשתין. פאהד מיהי, המחבל שפצע אותה ורצח את עירית גדרון ז"ל שהיתה גם היא דיילת, נכלא לשנים ארוכות בכלא הבריטי.   במלחמת לבנון הראשונה היא שירתה כקצינה בקבע בחיל האוויר ולאחר הטבח בסברה ושתילה עזבה את הצבא: "הבנתי את כוחה של המדיה והבנתי את כוחו של השקר וזה גרם לי לעזוב את הצבא והלכתי ללמוד תקשורת ואחר כך קולנוע". באמצע שנות ה 80 בארה"ב נחשפה לתעשיית הסרטים ועשר שנים מאוחר יותר החלה בעצמה לצלם סרטים דוקומנטריים. ב 1999 ראה אור סרטה "כלוב הזהב" שמביא את סיפורו של עמאד סבע שהיה עציר מנהלי בכלא מגידו במשך 20 חודש, ללא הרשעה, ללא משפט, בשל התנגדותו להסכם אוסלו. בהמשך יצרה את סרטה הידוע ביותר "המחבל שלי" שיצא בשנת 2002 ובו היא מתמודדת עם היותה אמא ישראלית שחרדה לתת לבנות שלה לצאת לקניון שמא ייפגשו במחבל מתאבד פלשתיני ומצד שני היא בדרכה להתפייס עם אותו המחבל שירה עליה ואף לעזור לו להשתחרר מן הכלא אחרי שנים ארוכות! כיום היא יוצרת מוערכת ועטורת פרסים שונים וברשימת הסרטים שלה מופיעים גם "ציון אדמתי", "האח שלי" (על אחיה החרדי איתו לא היתה בקשר 25 שנה), "מקדש מעט מאהבתנו", "ישראל שלי" וסרטה האחרון "על זכותנו הטבעית" (שעוסק ברלוונטיות של מגילת העצמאות) שיצא ב 2020. בימים אלו היא מגייסת כסף לסרט חדש שיעסוק בקונפליקט של הר הבית. ביחס למה שקורה במדינה היא אומרת: "אין לי לצערי אזרחות אחרת, או דרכון אחר, אין לי ברירה אז אני כאן ומנסה לשמור על אופטימיות".  פגשתי אותה לשיחה עמוקה על היחסים שלה עם הוריה, על החברה הישראלית ועל הסיכסוך הישראלי-פלשתינאי המתמשך.

נתי להב היא הבעלים של משרד החקירות המצליח "להב-טנא חקירות" שמזוהה יותר מהכל כמשרד שמפצח כבר 15 שנים את המקרים המורכבים בתוכנית "אבודים" עם צופית גרנט. אבל לפני שהגיעה להיות שם דבר בעולם החקירות, היא עברה דפוס חיים מיוסר וגדלה עם חרדות מאוד גדולות באופן יום יומי: "סבתא שלי שהיתה שורדת אושוויץ היתה אישה מדהימה והיא הגיבורה של החיים שלי, היא עיצבה את החיים שלי ואת מי שאני היום. ברגעים הקשים בילדותי היא היתה אומרת לי את המשפט 'חייבים לחיות, לא משנה מה'. זה מוטו מאוד חזק שלפעמים גרם לי לחיות תחת סבל מאוד קשה, אבל זה מושרש בי כל כך חזק!" היא גדלה עם אבא מהמר כפייתי ששאב את כל הסביבה אל תוך מחלת ההימורים שלו, אמא שהיתה חולה הרבה שנים ואחות שצעירה ממנה שהיתה צריכה לדאוג גם לה: "לא יכולתי לראות את החיים שלי בלעדי אמא שלי, היא היתה אי של טוב לב ושל אמון ומשהו שטוב בחיים והיא נפטרה כשהייתי בצבא". כילדה בבית ספר יסודי היתה חוזרת בצהרים, נכנסת לבית שיש בו עמוד עשן ואנשים משחקים קלפים סביב שולחן במשך יממות. מגיל 15 תוך כדי לימודים ניהלה את המסעדה הכושלת של אבא שלה, כאשר כל הכסף הלך להימורים שלו. אחרי השירות הצבאי ובזמן הלימודים נכנסה לעבוד במשרד חקירות כאשר החליפה למשך שלושה חודשים פקידה שיצאה לחופשת לידה. היא עבדה בשכר מינימום ועם ביטחון עצמי נמוך מאוד. במשרד שהיה עם רוב גברי מובהק חיפשו דמות נשית לחקירה תחת כיסוי. למרות הפחד ולהפתעתה היא היתה מצוינת והבינה שיש לה יכולת ייחודית להוציא מידע מאנשים והחלה להתקדם בתחום. תוך מספר שנים הפכה להיות החוקרת הכי טובה במשרד, פיצחה תעלומות שאף אחד מהחוקרים לא הצליח לפענח, פיתחה שיטות חקירה ייחודיות והפכה לשם דבר בתחום החקירות. עם הרבה עצמאות ואומץ פתחה את משרד החקירות שבבעלותה ולאט לאט במשך שנים בנתה את עצמה. בשנת 2009 קיבלה פנייה מתוכנית הטלוויזיה "אבודים". היא פתרה מקרה של אדם שמחפש את אחיו התאום ומאז התוכנית מוכרת בכל בית. "באיזשהו מקום אני אומרת שאמא שלי בזה שהיא נפטרה, בעצם הצילה את חיי כי לא הייתי מגיעה לטיפול פסיכולוגי". פגשתי את נתי לשיחה מרגשת ומעוררת השראה.

"אנחנו כהורים התנדנדנו בספקטרום הזה של הרגשות בין רצון שהוא לא יסבול ושהכל יגמר, לבין האהבה הגדולה אליו והרצון להיות איתו ושהוא יגדל להיות הכי טוב שהוא יכול".  ערן מזרחי איבד את בנו רז ז"ל לפני כ 20 שנה כשהוא רק בן כמה חודשים, לאחר שנולד במצב מורכב עם מגבלה בתנועה של המפרקים ולא היה ברור איך הוא הולך להתפתח כילד.  ד"ר מורית בארי היתה רופאת ילדים צעירה כאשר הם נפגשו: "אני זוכרת היטב את ערן ומירית, הם נכנסו לי ישר ללב. הם הבינו שיש כאן התמודדות לא פשוטה והיו פרטנרים מלאים בהחלטות לגבי רז". בית החולים השיקומי לילדים "אלין" בירושלים שמשלב ידע רפואי מתקדם, סיעוד ילדים ומקצועות בריאות רבים, הוא נקודת החיבור ביניהם, כפי שמעיד ערן: "בית חולים אלין זה מקום של תקווה. יום אחד פשוט נזרקנו לתוך עולם של רופאים ומושגים שלא הכרנו, עולם שלא ידענו בכלל שהוא קיים ובתוך כל השחור הזה כשהבן שלי סובל מול העיניים, פתאום היתה מן נקודה של אור וזו היתה מורית". כבר 12 שנה שד"ר בארי היא מנכ"לית בית החולים שלא מקבל סיוע ממשלתי ונתמך ע"י תרומות. היא בעצמה קפצה ממטוסים, עשתה מסעות במדבר ורכבה קילומטרים רבים על אופניים במסע "גלגלי אהבה" שנערך מדי שנה כבר 24 שנים כדי לגייס עוד כספים למקום. "המטרה שלנו היא לשחרר את הילדים מכאבים, ממצוקות ומצרכים גופניים כדי לאפשר להם להיות ככל הילדים ולשחרר אותם כמה שיותר מוקדם להיות אדם שווה ערך בחברה האנושית", היא אומרת.  שנתיים אחרי שרז נפטר, נולד למירית וערן בן בריא (רועי), אמרתי למירית: "לא במקום רז, אלא בנוסף. שנינו זקוקים לתחושת ההמשכיות". לפני כחודש ליוויתי את ערן לבית החולים בירושלים, שם פגשנו וקיימנו את הראיון המשותף והמרגש עם ד"ר מורית בארי, הסתובבנו במחלקות השונות ואף ביקרנו בחדר שבו רז ז"ל היה מאושפז לפני כ 20 שנה. העיניים לא נשארו יבשות!

"אנשים שולחים את הילדים שלהם לאותם בתי ספר שהם עצמם שנאו". מחר תיפתח עוד שנת לימודים (לפחות לחלק מהתלמידים) וזו היתה מבחינתי סיבה מצוינת להזמין לשיחה מרתקת את יורם פלד.  יורם נולד וגדל בת"א, בנערותו עבר במסגרת "חברת נוער" להתחנך בקיבוץ בעמק יזרעאל. שם חווה חופש והרגיש שהוא מוצא את הזמן למימוש עצמי ובמסגרת הזו החל לעסוק במוזיקה והופיע בהרכב מצליח. לאחר הצבא חזר לקיבוץ וראה שם את המשך חייו, אבל אמא שלו שיכנעה אותו לטוס ולהתאוורר קצת מעבר לים. במשך חודשיים הוא נדד ברחבי צרפת, הופיע ברחובות ועבד בבציר ענבים. פגישה מקרית עם רופאה נוירולוגית יהודיה מגרמניה (שניצלה בילדותה מהנאצים) הובילה אותו למרפאה הטיפולית שלה בהמבורג (גרמניה), שם שימש כנהג שלה ובזמן הפנוי עבר בין המטפלים השונים (ריפוי בעיסוק, פסיכומוטוריקה, פיזיותרפיסטים, הוראה מתקנת) ופשוט נשאב לתחום. לאחר כשנה חזר לארץ, החל ללמוד הוראת מוזיקה ושילב לימודי טיפול. במרפאה גם פגש את גבי, פיזיותרפיסטית נוירו התפתחותית מגרמניה, הם התאהבו ונישאו וגבי באה לחיות איתו בארץ. כאשר היה בן 27 הם פתחו את מרכז "שיווי משקל": "הרעיון הוא לא להמציא את הגלגל אלא להסתכל איך הבן אדם מתפתח. לא להתחכם ולראות באמת מה קורה. עניין הבשלות הוא קריטי! בואו ניתן לילדים את התנאים הנכונים, הליווי, ההקשבה ואת המרחב לגלות את הדברים כלמידה עצמאית. אני מאפשר לילד חופש בחירה וההצטרפות שלי אל הילד מייצרת כתובת עבורו. הבסיס הוא להקשיב לילד, לא לתקן", הוא משתף. יורם וגבי הקימו משפחה (4 ילדים), עברו לעמק חפר והעתיקו את "שיווי משקל" ממש ליד הבית שלהם. עשרות ילדים ונערים נכנסים מדי יום לחצר הענקית עם הבדים האלסטיים שנופלים מלמעלה והמתקנים הרבים שיורם בנה. "התחום הזה כל כך משך אותי, היה בי משהו מאוד עוצמתי שאני מרגיש אותו עד היום, יש אצלי כוחות פנימיים שמוליכים אותי לקראת הייעוד הזה לעזור לאנשים בכל מיני צורות ודרכים", הוא אומר.  כבר למעלה מ 40 שנה שהוא מטפל וחוקר את החברה שלנו ובעיקר את עולם הילדים: "יצרנו עולם שהוא לא מציאותי וחוטא לילדים. אנחנו מצפים מכל הילדים שיעשו אותו דבר, באותה צורה, באותה איכות, באותו הזמן. אין סבלנות, יש ילדים שצריכים יותר זמן וזה בסדר" ומוסיף: "הילדות היא היסוד של המבוגר לעתיד, אבל אנחנו מחפפים ביסודות. אם אין תמיכה אז אין צמיחה", הוא מסביר. על מערכת החינוך יש לו לא מעט ביקורת: "הדוגמא הכי מוחשית זה מה שקורה כשמגיעים לבחינות הבגרות, המערכת מראה המון חשדנות כלפי התלמידים שהם הולכים לרמות, זאת תעודת עניות, כי אם אנחנו אחרי 12 שנות לימוד אנחנו לא מאמינים ולא סומכים על הילדים, אז מה עשינו כל השנים האלו?" הוא מסיים בטיפ להורים: "אם אנחנו דוחפים את הילדים לעצמאות מוקדמת, אנחנו יוצרים מבוגרים תלותיים בשלבים מאוחרים יותר שלא לצורך". ראיון עם אדם עתיר ניסיון, חם, רגיש ודעתן שהתפיסה שלו היא לא לטפל לפי תפיסה. פרט קטן - הוא גם אקרובט, מתעסק קרקסנות והוא בן 68!

"המוות של לירון העיר אותי, אבל באופן אחר הוא גם האיר אותי". לפני כ 11 שנים איבדה רחלי פז שבבו את בנה לירון ז"ל לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן כאשר הוא רק בן 13 וחצי. במהלך השנים חיה בצל הכאב והאובדן ועברה רכבת הרים רגשית ונפשית שהשפיעה על החיים שלה בכל המישורים. שרשרת החיים המוקדמת שלה מורכבת מגירושין של הוריה בגיל צעיר מאוד, אובדן של אבא, ילדות בקיבוץ שבו מצפים מכולם להיות אותו "פס ייצור" ובית שלא דיברו בו בכלל על העבר. "המוות של לירון היה כמו לאבד חלק מאוד גדול ממני", היא משתפת. במהלך השנים היא יצאה למסע שכלל קודם כל פיוס עצמי, רק כך יכולה היתה לחפור בשורשים המשפחתיים, לחזק את הקשר עם אמא שלה, להתמודד עם הגירושין מבן הזוג שלה ולהעניק תשומת לב מחודשת לבתה עמונאל שגדלה בצל ההתמודדות עם המחלה של לירון.  בשיחה מרגשת ופתוחה היא מספרת שפעלה על אוטומט והחיים גילגלו אותה, אבל בעיקר שמה דגש על הרגע בו התחילה להרכיב מחדש את הפאזל המשפחתי, דבר שיצר מסע פרטי בו היא גודלת ומגלה על עצמה דברים חדשים וכוחות שלא ידעה שטמונים בה: "החלטתי אחרי האובדן שאני בוחרת מחדש את הבחירות שלי בחיים ויוצרת את החיים כל יום מחדש". רחלי עברה טיפול ארוך והיום היא נמצאת במקום שלם, עם הרבה תובנות והרבה כוחות להתמודד יום יום עם כל מה שניצב לפניה. כבר שנה וחצי שהיא עובדת כמלוות שיקום ב"גשר לקהילה" ומרגישה שזה הייעוד שלה: "אני לומדת על עצמי בלי סוף ורואה כמה טוב יש לי לתת מתוך הניסיון שלי, מהחוויות שלי והפגיעות שלי, אני יכולה להיות בעבורם לעזר, לתת, להעניק ולעשות להם טוב".   ראיון שהוא דוגמא איך לבחור כל יום מחדש.

בחלק השני של השיחה, גיא מתאר את הרגע שבו החליט לחפש את נהג המשאית ולעשות סרט על התאונה. הוא מדבר על הרגעים הקשים שעבר עד ששיחרר את הטראומה והתחיל להסתכל על הדברים בצורה שלמה: "במכניקה של הטראומה אתה ניצב בפני שתי אפשרויות, כמו בסיפור הזה על כך שיש בנו שני זאבים, אחד של פחד ואחד של אהבה, זה שנאכיל יותר הוא זה שיגדל. למדתי איך למצוא את האוצרות שהטראומה השאירה". מכאן החל לעסוק ב"אתלטיות התנדבותית", רץ טריאתלון, מרתון ועשה את "איש הברזל" כאשר הוא יחף! לפני שנתיים וחצי בעזרת חוקרת פרטית הנהג נמצא והם נפגשו וסגרו מעגל עבור שניהם. לפני כחצי שנה גיא חזר לישראל לאחר 22 שנה בארה"ב. הוא מתאקלם, ממשיך לעבוד על סרטו (מחפש תמיכה כלכלית כדי להוציא אותו) ומעביר הרצאה שנקראת "מבלי אוויר לבלי נעליים" - מסע של בריאות ומודעות מאסטמה ועד איש ברזל יחף. הוא מלווה אנשים שחוו טראומות ועוזר להם להשתחרר כדי לחיות חיים שלמים יותר, "המוות כבר מובטח, השאלה מה יהיה עם החיים?" הוא מסכם. ראיון שנותן המון כוחות!  לעוד פרטים על פעילותו של גיא: www.TheBodyMC.com

42 שנה חלפו מאז שמשפחת פליקסברודט מחיפה, נכנסה למכונית ויצאה לחופשה משפחתית באילת, כאשר כמה קילומטרים מצפון ליוטבתה בכביש הערבה התנגשה מכוניתם בעוצמה במשאית צבאית בתאונה שחצתה את מכוניתם לשניים. גיא שהיה אז רק בן 5 שרד את התאונה הקטלנית יחד עם אמו ושתיים מאחיותיו, בעוד שאביו רק בן 44 ואחותו בת ה 13 נהרגו במקום. מאז כילד קטן עשה עסקאות עם אלוהים ובהמשך חייו התמודד עם מגוון טראומות כמו שירות צבאי מצלק, מעבר מדינה ותרבות, הצלת עסק מקריסה ומערכת יחסים קשה, אבל לאורך השנים היה משהו אחד שלא הרפה ממנו - להבין מה בדיוק קרה בתאונה. הוא יצא למסע חיפוש של נהג המשאית מהתאונה, כדי לעבור תהליך של סליחה וריפוי ולומר לו שהוא לא אשם. כבר יותר מעשור שהוא עובד על סרט שמלווה את תהליך איתור הנהג. בחלק הראשון של השיחה גיא מתאר איך זה לגדול בצל הטראומה ואיזה השפעות משפחתיות וחברתיות הוא חווה לאורך השנים. את הפרק הוא בחר לסיים עם שיר מתוך ספר שירים שכתב ושמוקדש לאביו ולאחותו. לעוד פרטים על פעילותו של גיא: www.TheBodyMC.com

תמר שוורץ למודת מאבקים – מהילדות בשכונה ה' בבאר שבע, אביה שנטש אותה כשהיתה בת שנתיים, דרך ההתמודדות ההירואית של בתה נעם ז"ל שנפטרה מסרטן לפני כשנה וחצי ועד המאבק הבלתי מתפשר שלה, איתו הגיעה עד בג"צ בכדי לאפשר לאישה אחרת להרות מהביציות של נ נעם. תמר בנתה את עצמה מאפס כעובדת סוציאלית, עם שלל תפקידים שהמשותף להם הוא נתינה ונשמה. בשיחה כנה ופתוחה היא משתפת בכאב וביגון האישי הרב, בתעצומות הנפש שגייסה כדי לבחור להמשיך בחיים ובעוצמה שנועם הכניסה לחייה. מספרת על היומן "מחלה – החלמה" אותו פירסמה בפייסבוק וצבר עשרות אלפי עוקבים, על הבקשה לתעד את לווית ביתה ועל הסרט שנוצר מכך יחד עם היוצרת דבורית שרגל, על סדר היום העמוס מאוד(!) כמנכ"לית עמותת "רוח נשית" ועל הרגעים המותחים מול הרכב שופטי בג"צ והנאום המרגש עד דמעות אותו חתמה במשפט: "מזרועותיי באת ואל זרועותיי תשובי". היתה לי הזכות לפגוש אישה חדה וחריפה, ישירה וכנה, מצחיקה ושנונה ובעיקר מעוררת השראה! ראיון (ארוך) שאי אפשר להפסיק להאזין לו.

בחלק השני של השיחה, אלישע מיטב מתייחס לתחילת התהליך שלו מול משרד הביטחון, על הקמת המשפחה והטיפול בילדים, על החרדות שההורות מביאה איתה ועל הרגע הקשה בו איבד את אביו שהיה בשבילו הבן אדם היחיד שראה אותו. הוא מספר על התוכן האמנותי שמציל אותו בחיים, הוא כותב, מצייר, מעלה מופעים ועבד מספר שנים כליצן רפואי בארגון "רופאי חלום, שם הוא מרגיש ייעוד ושליחות ואומר שזה המקום שלו. בנוסף פיתח תוכנית לחולי דמנציה ועבד גם עם נוער בסיכון וילדים בעלי צרכים מיוחדים, עסק בנגרות ומאז המצב בסוריה והגעת הפליטים משם ליוון, החל לנסוע מטעם ארגון הומניטרי במשך כשנה וחצי למספר סבבים של מפגשים עם ילדי פליטים, מתוך מטרה לרכך להם את הטראומה ולהיות עבורם. בנוסף הכשיר בכל רחבי אירופה 90 ליצנים רפואיים שעובדים מטעם הצלב האדום באזורים מוכי אסון. "ככל שהחושך יהיה גדול יותר, ככה יגדל האור".

כמעט 30 שנה אחרי הטבח במערת המכפלה, אלישע מיטב, החייל הסדיר הראשון שנכנס למערה דקות בודדות לאחר הטבח שביצע שם ברוך גולדשטיין, עדיין נושא עימו את הקולות והמראות הקשים מאוד אליהם נחשף. בשיחה כנה ועוצמתית הוא מתאר את מה שעבר עליו שם ובעיקר את החיים שאחרי: "התחלתי לאבד את תחושת הזמן, את תחושת התאבון ואת תחושת השייכות". למרות הנפש הפצועה, הצבא החזיר אותו משום מה לשירות קרבי רגיש. לאחר השחרור, בניסיון להירפא מהטראומה הוא פקד במשך שנה וחצי בתי קברות והצטרף להלוויות אקראיות במטרה לשחרר ולבכות. לאחר מכן עבר קורס לאבטחת אישים, איבטח את הרכבות בתקופת הפיגועים של 1995 ואז קיבל צו גיוס למילואים. בנקודה הזו השתלטו עליו חרדות, הוא ברח לסמים, חשב על התאבדות, אבל לבסוף בחר בחיים והגיע למחלקה הפסיכיאטרית ברמב"ם, שם אישפז את עצמו. מכאן החל מסע הריפוי שלו - הוא התחבר לאמנות הרחוב, למד בלונדון ובסיציליה, עסק בקרקס והרגיש שהאמנות מרגיעה אותו ומרחיבה אצלו את העולמות הפנימיים הבריאים שלו, בהמשך התחתן ונולדו לו ולבת זוגו שני ילדים. כילד גדל מספר שנים בשארם א-שייח' בגלל עבודתו של אביו, הוא למד את השפה הערבית והתקרב אל העולם הזה. במהלך השנים יצר קשר עם משפחות הנרצחים במערה ועד היום הוא הולך לבקרם בחברון ומתקבל שם בחום.   בחודשים האחרונים החל בהליך שיקומי ולפני כחודש החל תהליך כדי להיות מוכר כפוסט טראומטי על ידי משרד הביטחון.  זהו החלק הראשון בשיחה המרתקת והמרגשת עם אלישע מיטב.

"אין משהו שעשיתי בחיים שלא נתן לי יותר ממה שאני נתתי". כבר כמעט שנה שניצן שמעוני חי ועובד ברואנדה, שם הוא מנהל פרויקטים חינוכיים ומלווה משפחות של בעלי צרכים מיוחדים. אחיו בר שצעיר ממנו ב 6 שנים ומאובחן על הרצף האוטיסטי הוא זה שפתח לו את הדלת אל העולם האמיתי: "כשגדלים בחברה שהיא הומוגנית ולא חסר בה דבר, נורא קל לא לראות את העולם שבחוץ", הוא משתף. הוא בן 32, בעל תואר ראשון בחינוך מיוחד ולימודי אפריקה ותואר שני בייעוץ חינוכי לחינוך המיוחד. בין לבין הספיק לעבוד כסייע בכיתה של ילדים עם אוטיזם וזוכר שזה התפקיד הכי משמעותי שעשה ("בגלל הממשק, הקרבה וההשפעה שיש על הילדים"), היה אחראי על בתי הספר של החינוך המיוחד בעיריית ת"א, עבד עם ילדים מבקשי מקלט, היה עוזר מחקר באוניברסיטה, התנדב באוגנדה במשך 9 חודשים וניהל שם את מערך ההתנדבות בבתי ספר, שם גם עבר להתגורר בבית יתומים, לאחר מכן ניהל את תחום החינוך בישראייד – הארגון ההומניטרי הכי גדול וותיק בישראל וכיום תוך כדי העבודה ברואנדה הוא עומד להתחיל את הדוקטורט שלו שככל הנראה יעסוק במחקר על משפחות של בעלי צרכים מיוחדים בישראל ובאפריקה. בביקור הקצר שלו בארץ הוא הספיק לקפוץ לאולפן ולדבר על העשייה ועל הדרך שהובילה אותו לשם: "מי שמגיע לרואנדה יגיד שזה מקום נקי ובטוח וגם לא ירצה לחזור לארץ", על אחיו: "בר מלא באהבה ובחום, הוא משרה עלי תחושה של משמעות" ועל החשיבות של הנוכחות המשפחתית עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים: "יש המון טיפולים לעזרה, אבל אף שעה של טיפול לא תשתווה לזמן משפחתי. התא המשפחתי זה הדבר שצריך להתמקד בו, אלו האנשים שצריכים לקבל את הכלים כדי להיטיב את הצמיחה של ילדים עם צרכים מיוחדים". ראיון עם המון הלב.

אבי אביטל הוא "ילד טוב בת ים", שם חווה ילדות שמחה, הרבה הליכה לים ופחות בית ספר. לאחר שסיים את לימודיו ללא תעודת בגרות ועם הרבה חוסר אמונה בעצמו, הוא התגייס לגולני, השתחרר ועבד עם אביו כפועל בניין. לאחר טיול ארוך בעולם חיפש עבודה עם נתינה (ערך שהוחדר בבית) ובמשך 12 שנים טיפל בנכי צה"ל שעברו פציעות קשות! הוא עסק בספורט, התחרה במרתונים, פגש את לימור, הם הקימו משפחה, הוא הקים עסק מצליח של גינון והחיים נראו מאושרים מאוד! דווקא אז, לפני כ 10 שנים חווה אירוע ששינה את חייו מן הקצה אל הקצה. כבל מתח גבוה פגש את המסור איתו עבד בגינה בבית ברמת השרון. הוא התחשמל בעוצמה אדירה וחווה פציעה ש 90% מהאנשים לא שורדים. כאשר הוא בהכרה מלאה ומרגיש את גופו עולה בלהבות, חש דיאלוג פנימי עם עצמו – האם לוותר ולסיים את החיים עכשיו, או להיאחז ביצר הטוב... הוא תפעל את האירוע, הכווין את האמבולנס אליו, ומכאן החל מסע אדיר של טיפולים, כאבים, משפחה מדהימה שלא עוזבת לרגע, מחשבות על החיים והתמודדויות שלא נגמרות... בשיקום הארוך בבית לווינשטיין הלך שעות עם ההליכון ובניגוד להמלצות של הצוות עשה הרבה מעבר למה שמותר, דבר שעזר לו בשיקום הפיזי והנפשי. "לקראת השחרור מבית לווינשטיין הפסיכולוג אמר לי שאני חייב להיפרד מאבי הישן ולהשאיר אותו שם. בכיתי כמו תינוק במשך שעות ואז פתחתי צוהר להכיר את אבי החדש ולהתחיל להתיידד איתו", הוא משתף. ראיון עם אדם חזק ואופטימי ללא תקנה שמאז שיקם את חייו, הוכיח לעצמו (ולסביבה) שהוא מאמין בעצמו, סיים לימודי עבודה סוציאלית וכבר 4 שנים שהוא עובד במועצה האזורית עמק חפר, מעביר הרצאות למגוון אוכלוסיות כדי להראות שאפשר לצאת מהמקום הכי נמוך ולמרות שיתוק חלקי ברגליו הוא כבר רץ פעמיים בשבוע 7 ק"מ. "נדרתי נדר שרק ב 2 דקות הראשונות של הבוקר אני מרשה לעצמי להיות בתסכול, מיד אחר כך אני יוצא לחיים האמיתיים עם הקשיים, עם הבעיות ועם השמחות". ראיון עם נשמה.

ענבל מוגילבסקי ילדה ארבע פעמים. לפני כשנה בלידה השלישית היא חזרה הביתה ללא התינוקת, אבל מסיבות ששימחו זוג אחר. לאחר שכבר ילדה בת ובן, היא החליטה שעכשיו הזמן להעניק גם לזוגות שלא שפר מזלם. בתהליך שכלל עמידה בהרבה קריטריונים נוקשים, הכנה נפשית, התייעצויות, חישובים ולא מעט שכנוע של בן הזוג יובל, ענבל נכנסה למסע של לידת פונדקאות. בשיחה פתוחה היא מספרת על הסיבות להחלטה (אלטרואיזם בלבד), על הביקורות שיש כלפי סוכנויות הפונדקאות בארץ והכניסה לתהליך עם מלווה אישית. היא משתפת בגילוי לב שהחליטה באופן מודע לא להיקשר רגשית לתינוקת שנשאה בביטנה ומתייחסת למה שמבחינתה הוא הדבר הכי משמעותי בתהליך – החיבור והפרידה מהתינוקת. לפני כשבועיים היא שוב ילדה, הפעם חזרה עם התינוק הביתה ובין הנקה להחלפה, היא הגיעה לאולפן עם תינוק בעגלה. ראיון שכולו נתינה.

בחלק השני של השיחה הכנה - גיא גרוסמן חולק בחוויות שלו משביל ישראל, מספר על נקודת המפנה מול הנוף המדברי שם גילה מחדש את הישראליות והחליט שמאותו יום הוא מתחיל לחיות את החיים שלו בצורה הכי טובה שהוא יכול. אז גם החל להתמודד עם רגשות האשמה שהוא נושא, נחשף למסעות של עמותת "בשביל המחר", הגיע איתם עד בית הנשיא ונזכר באיציק סעידיאן שהיה איתו בנגמ"ש. מאז הוא הספיק להיות ראש מכינה, להקים משפחה ולהיות אב לשתי בנות וכיום הוא מנהל הפעילות של "אופנים", עמותה שפועלת לצמצום פערים בין הפריפריה למרכז במתן שוויון הזדמנויות בחינוך. "אני מנסה להסתכל על הפוסט טראומה בעיניים פקוחות כל הזמן ולא להיבהל אם יש לי נפילות, אבל גם לא להיות יותר מדי יהיר כשאני במקומות שאני מרגיש שהכל פשוט לי וקל לי". שיחה שהיא הגדרה להשראה!

גיא גרוסמן גדל ביישוב קטן בגליל, היה פעיל בתנועת הנוער והרגיש שהוא חי בתוך בועה. מתוך הרצון לחוות את כל שכבות האוכלוסייה ולהתחיל מאותה נקודה, הוא בחר להתגייס לגדודים של גולני. הוא טיפס ועלה בסולם הדרגות ובמבצע "צוק איתן" פיקד על צמד הנגמ"שים של מחלקת הסיור של גדוד 13 במה שהוגדר "אסון סג'עייה". שבעה חיילים שלו נהרגו, ביניהם החייל החטוף אורון שאול. בסיום הלחימה כאשר הוא פצוע בעצמו, נאלץ להתמודד עם ביקורות והאשמות שכוונו אליו ואל תפקודו באירוע וכל זה בנוסף לטראומה האישית איתה הוא מתמודד עד היום. בשיחה אמיצה וישירה הוא מספר על הקשר המיוחד עם אורון שאול, משתף בתחושת נבגדות מצד המערכת ואיך עד היום אף מפקד מצה"ל לא ישב איתו לתחקיר אחד על אחד ושאל אותו מה קרה שם מנקודת מבטו. ביום שחרורו נסע מהבקו"ם היישר לסבא שלו כדי לבקש את רשותו לעזוב את המדינה ולא לחזור לפה.

ענת סמסון יופה היא יושבת ראש הועד המנהל וממקימי העמותה "בשביל המחר", עמותה שמסייעת ללוחמים ולוחמות בהתמודדות עם חוויות לחימה באמצעות פעילות קבוצתית מונחית בטבע. בשיחה מרגשת ופתוחה היא משתפת בפצע שעדיין מכאיב – (רצח אביה חנן סמסון ז"ל על ידי מחבלים לפני 54 שנים ב"מרדף המערה" בבקעת הירדן), נזכרת ברגע בו שמעה את המשפט "לכו לעזור לחיילים שחזרו הביתה ולא חזרו לחיים" והקימה את "בשביל המחר", מספרת על הליווי הצמוד והקשר המיוחד שלה עם איציק סעידיאן וטוענת שלמרות שהמקרה הזה עורר קצת את משרד הביטחון וקרו שם דברים טובים, הטיפול הבירוקרטי בהלומי קרב הוא עדיין לאט מדי, מעט מדי, קשה ומאוד מאוד מתסכל. ראיון עם אישה מעוררת השראה שבמשך הרבה שנים ועם המון סבלנות, הצליחה לגרום לגורמי הביטחון להבין שהעמותה שהקימה עושה את הדבר הנכון עבור הלומי קרב. כיום הם מוציאים בשנה כ 50 קבוצות של לוחמים למסעות החשובים ועוד רבים ממתינים בתור.

יובל מלחי הוא מחלוצי עולם הפודקאסטים בישראל. כבר בשנת 2008 ייסד את "קטעים בהיסטוריה" ומשנת 2013 הפך לפודקאסטר הראשון בישראל במשרה מלאה. כיום הוא אחד מהעסוקים בתחום עם מיליוני האזנות מצטברות כמעט בכל בית ורכב בישראל, כאשר אלפי הורים מודים לו על "היסטוריה לילדים". התכוננתי לראיון קליל וזורם על הדרך אותה עשה במהלך השנים, המעבר מעולם ההיי טק אל המיקרופון ועל סוד הקסם שלו לדעת איך לספר סיפור. בפועל הפרק יצא עמוק וחשוף עם שיתוף כנה על טראומות שונות שחווה בחייו, עיניים נוצצות ובורקות כאשר סיפר על התגובות שהוא מקבל מהורים לילדים שמאזינים לו, התוכניות שיש לו לעתיד (רמז – לא פודקאסטים) ומסר אחד חשוב לאומה.   האזנה מצוינת!

כבר תקופה ארוכה מתנהל מאבק עיקש במוסדות השלטון וברחובות כאשר המילה הכי מושמעת היא דמוקרטיה. אורי קידר סוגר כמעט 6 שנים כמנכ"ל תנועת "ישראל חופשית" שמובילה שורה ארוכה של יוזמות ומאבקים ציבוריים לקידום חופש דת וחיזוק הדמוקרטיה. התכוננתי לראיון עם הרבה מושגים מסובכים מתחום האזרחות, אבל בפועל אורי פתח את הלב ודיבר על פטירתו של אביו לפני כ 10 שנים מסרטן, על החלל שנפער, על כך שקרא לביתו על שם אביו ועל ההשפעה החזקה שהוא הותיר עליו: "אני מתכנן מעט, מנסה להסתכל קדימה, אבל משתדל לא לבנות תוכניות ארוכות טווח", הוא אומר. בשיחה הוא נזכר בתוכנית ההתנתקות שם היה חייל בסדיר, במאבקים החברתיים אותם הוביל בתפקידו כיו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון ובתקופה בה היה יו"ר צעירי מפלגת העבודה. הוא בהחלט לא פוסל את האפשרות להיכנס לפוליטיקה בעתיד, אבל כמי שמרגיש קודם כל כקיבוצניק גאה, אחד היעדים הבאים שלו הוא להיות מזכיר הקיבוץ בו הוא חי.

זה סיפור על נתינה, על הגשמת חלומות ועל קבוצת אנשים נדירים שיש להם מטרה אחת - לבנות קהילה שתקבל. תמר שני גל היתה על המסלול הבטוח להצלחה בתחום הבישול הבינלאומי והקונדיטוריה. אחרי לימודים בלונדון, עבודה במסעדת שני כוכבי מישלן של השף גורדון רמזי היא החליטה שהיא חוזרת לארץ. כאן העבירה סדנאות בתחום והתגלגלה להעביר חוג בישול לילדים על הרצף האוטיסטי. תמר שבאה ממשפחה של מטפלים (אמא שהיא פרופסורית ללקויות למידה) הבינה שזה התחום המתאים עבורה. במקביל היא ובן זוגה הצטרפו ל"גרוטראלי" – מסע גרוטאות בשטח ומאוחר יותר לעמותת "פאראגרוטראלי", שם בונים מכוניות מיוחדות לילדים מיוחדים. כיום היא עובדת במרכז "מחוברים" שמטפל באמצעות קבוצות חברתיות בילדים ונערים עם אוטיזם ובזמנה האחר היא וחבריה מגשימים חלומות במסעות עוצמתיים ומעוררי השראה לילדים עם מוגבלויות שונות, למשפחות שלהם ולקהילה שמסביב. הכינו את המימחטות.

ליובל בדולח היו פעם שני דברים עיקריים (כפי שהוא מעיד על עצמו) – תמימות ושיער. היום יש לו הרבה פחות משניהם אבל זה לא עצר אותו מלהיות אחד ממובילי המחאה החברתית של קיץ 2011 ומיד אחר כך ליזום תהליכים חברתיים משמעותיים מאוד בעיר לוד ובשאר חלקי הארץ. הוא נמנה בין מייסדה של "תוצרת הארץ": תנועת קהילות צעירים שפועלת לחיזוק הדור הצעיר בארבעה תחומים עיקריים - תעסוקה, חינוך, מגורים ותרבות וכל זה ב 15 ישובים מהצפון ועד הדרום. היום הוא יו"ר הועד המנהל של תנועה, יועץ בזירה הפוליטית ומרצה בקורסי מנהיגות. בשיחה מרתקת משתף בדולח בתחנות חייו - בית הספר האינטגרטיבי בשכונת הקטמונים בירושלים בו למד, המחאה החברתית, תאונת דרכים שאחריה עבר שיקום של חצי שנה, אבל יותר מכל סבא שלו שמבחינתו הוא תמצית הסיפור הישראלי. אם יש דבר שהוא לעולם לא יעשה זה לעזוב את הארץ! "לא משנה כמה יהיה פה רע. ואם יהיה פה יותר רע אז פשוט צריך לעבוד יותר קשה כדי לתקן. צריך למצוא צפון משותף לעתידה של החברה הישראלית, אחרת נתפרק", הוא מדגיש. שיחה עם ציוני גאה.

מהנאום הראשון שלה בגיל 8 מול אלפי אנשים בפארק הירקון, הילדות בצל הפרדסים של ראשון לציון שמזכירה לה את עמק חפר של היום, דרך סבא שלה שהיווה עבורה מודל לחיקוי ומקור השראה ועד שלל תפקידים ציבוריים אותם מילאה. ראשת מועצת עמק חפר גלית שאול בשיחה אישית על המשפחתיות בצל הקריירה, הנוער של היום, והרצון העז להמשיך להיות שליחה של הציבור. "הייתי ילדת צופים שרצתה לשנות את העולם", היא אומרת.

מצעד הגאווה בירושלים שחל אתמול, עבר בשלום. למרות התראות רבות, לא נרשמו אירועים חריגים. עופר גרינבוים הוא אחד מחברי צוות ההפקה של סל הפקות ובין הבודדים בישראל שלמדו (באנגליה) "ניהול המונים וניתוח סיכונים". בשיחה איתו הוא מספר כיצד הגיע ממש במקרה ליחידה לאבטחת אישים (לאחר שליווה חבר למיונים ונשאר להתמיין כבר בעצמו) ומשתף איך במשך שנים ארוכות נדד עם אישתו וילדיו בין שגרירויות אירופאיות והתמודד עם אתגרים שונים ומורכבים. לפני כ 3 שנים חזרו לארץ ומאז הוא עושה מאמץ להנחיל לציבור הישראלי שעל אף התרבות הישראלית, אפשר להתנהל כאן כמו בלונדון.

בגיל 28 ובלי שום הכנה מצא את עצמו רונן אשל יושב יחד עם אחיו ואחותו מחוץ לחדרי הניתוח בבית החולים, ממתינים בקוצר רוח לדעת מה יעלה בגורלם של אביו שנפצע בינוני ואמו שנפצעה באורח אנוש רק כמה שעות לפני זה בפיגוע רצחני בישוב חרמש שבשומרון. בשיחה מרגשת ופתוחה הוא מתאר את התחושות והרגשות שהציפו אותו, את החור שנפער בלב, אבל לא פחות את ההחלטה לבחור בחיים, להנציח את אמו ולדאוג שכולם ידעו מי היא היתה. עוד סיפור של השראה.

לא פחות מ 40 שנה שאורלי שלם מטופלת בדיאליזה 3 פעמים בשבוע! בשיחה פתוחה וכנה היא משתפת ברגעים בהם הרגישה שהחיים מתמוטטים, על ההחלטה שלקחה כנגד עצת הרופאים, המשפט שאמא שלה אמרה לה ושינה לה את החיים וגם על כך שהיא לא מתעסקת עם המחלה, מבחינתה המחלה בכלל לא שם.

הקולנוען המוערך ארי פולמן פותח את הלב! בראיון חשוף הוא מדבר לראשונה על התאונה בסירה שבה כמעט וקיפח את חייו, על השיקום הארוך, המקצוע התובעני והתוכניות לעתיד. גם הכלב שלי שנכנס לאולפן באמצע ההקלטה לא עצר אותו!