ישיבת רמת גן- צפרא טבא

שפת אמת לפרשת שופטים- תרמד
בפסוק תמים תהי'. נביא מקרבך כו' כמוני כו'. דכתי' לא ימנע טוב להולכים בתמים. דבכל דבר יש פנימיות והוא חיות שבא בכח התורה שנק' טוב וע"ז נאמר מה רב טובך כו' צפנת כו' לחוסים בך נגד בנ"א. פי' שהקב"ה ברא עוה"ז בבחי' הטבעיות. וזה חלק האומות שיש בטבע ג"כ כמה מיני חכמות וכישופים. אבל תכלית בריאת כל אלה הענינים הי' שבנ"י ילכו בתמימות כמ"ש לא כן נתן לך ה"א פי' שגם שרואין ומבינים כל עצות האומות כמ"ש לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות כו'. להניח כל אלה החכמות ולהיות תמים עם ה' ועי"ז זוכין להתגלות טוב הגנוז שהוא הפנימיות וכפי מה שהי' נמצא זאת התמימות והבטחון בו ית'. כך הי' נמצא נביאים בישראל כאשר דור המדבר היו בזה התמימות שנמשכו אחר הקב"ה למדבר. כמ"ש זכרתי לך כו' ועי"ז זכו לקבל התורה טוב הגנוז בחי' נבואת מרע"ה כנ"ל. וזה הדרך נשאר לעולם. תמים תהי' ואז נביא כו' כמוני יקים לך כו'. וכמו כן בש"ק שמבטלין כל המעשים והמלאכות בעבור מצות ה' הוא בחי' התמימות לכן יש בו הארת הנשמה יתירה שהוא מטוב הגנוז בחי' מרע"ה כדאיתא שמרע"ה מחזיר לבנ"י בש"ק הכתרים של נעשה ונשמע:

שפת אמת לפרשת דברים- תרלז
במדרש תורה מרפא הלשון מקודם כתיב לא איש דברים אנכי משזכה לתורה אלה הדברים כו'. כי מ"ש מרע"ה לא איש דברים אנכי כו'. הגם כי בוודא ידע את עצמו כי הוא מובחר שבישראל. אך אדרבא הוא הדבר לאשר מרע"ה כלל הדעת של כל בנ"י לכן כ"ז שלא היו בנ"י מתוקנים לא הי' איש דברים כי דיבורו כולל כללות הדיבור של בנ"י. ושמעתי מפה קדוש אמו"ז ז"ל פי' כבד פה וכבד לשון כי לא הי' יכול להוציא תעלומות ופנימיות רצונו מכח אל הפועל כו'. פי' ג"כ בעבור כי לא היו בנ"י מוכנים עדיין להיות נמשכין אחר רצון מרע"ה והנהגתו אותם. אמנם כאן כתיב דיבר משה כו' ככל אשר צוה כו' אותו אליהם שהי' יכול לדבר עמהם כרצונו. והי' זה סימן כי הם מוכנים לבוא לא"י לכן נגמר אז הנהגת מרע"ה ונמשכו בנ"י אחריו כמ"ש לבסוף ולא נתן כו' לכם לב כו' עד היום הזה. וזה הוא ג"כ הענין שכ' במד' ספרים נכתבין בכל לשון כו'. כי בוודאי כל שבעים לשונות צריכין להיות בטלים לבנ"י. ואמת שיש לכל אומה ולשון התנגדות מיוחדת לבנ"י. וכפי מה שבנ"י מתקנין אלה ההתנגדות. כמו כן ממשיכין הארת התורה להשבעים לשונות להיות כפופין להם. וכתיב באר את התורה. בשבעים לשונות פירש להם. וזה הי' סימן שנכפפו האומות תחתיהם כי לכל הדברים יש שורש בתורה. כמ"ש במד' ועלהו לתרופה כו'. פי' כמ"ש חז"ל ע"פ ועלהו לא יבול שיחת חולין שלהם תורה הוא כו'. פי' כי ע"י הבל פה בתורה נשאר רוח קדושה וטהרה בפה וזה מרפא כל הדיבורים. ובוודאי הארות של השבעים לשונות בכח התפשטות כח התורה לשם. הוא ענין שיחת חולין של ת"ח. וז"ש ועלהו לתרופה. וכפי מה שניתקנו השבעים לשונות שנכפפו האומות ת"י בנ"י. כמו כן נמשכו בנ"י אחר דבריו של מרע"ה כי הכל דבר אחד והא בהא תליא:

שפת אמת לפרשת בהעלותך- תרלא
במדרש ה' חפץ כו' יגדיל תורה כו'. דכתיב נר מצוה ותורה אור. כי המצות הם ממשיכין הארת התורה לתוך המעשה. ונקראים נרות שהם הכנה לקיום האור. כי המצות הם מהתורה. ועי"י שהוא ציווי השי"ת נמשך דביקות המעשה לפנימיות שבה כי כל הנבראים בהתורה באורייתא ברא קוב"ה עלמא. והמצות הם קיום אור חיות התורה שיש בהנבראים כנ"ל. וזה יגדיל תורה. והוא בחי' תורה שבע"פ שביד האדם ע"י המצות להמשיך אור התורה בכל מעשיו כמ"ש קרוב כו' בפיך ובלבבך לעשותו. וז"ש בהעלותך כי ע"י המצות שנגד איבריו של אדם מתברר שכל הנבראים רק כלים מיוחדים לפנימיות חיות השי"ת שבהם ומעלה הכל לשורשו והוא חיבור ז' הנרות באור שבעת הימים. ומול פני המנורה יאירו הוא דביקות ימות החול בשבת שנק' אור שבעת הימים. ואא"ז מו"ר ז"ל הגיד על המד' שלך לעולם קיימת. כי נר מערבי דולק גם עתה. שהמשכן נגנז ומסתמא הי' דולק אז כי נר מערבי לעולם דולקת רק במקום הגנוז וכשיש הארה ממקום הנ"ל. בשבת ויו"ט. מתנה טובה בבית גנזי ושבת שמה. וכן יו"ט יש מאור הגנוז לצדיקים. מאיר עדיין הארת המנורה כו' ע"ש. וי"ל לעולם קיימת כי עיקר הדלקת הנרות כנ"ל להמשיך אור התורה לתוך המעשה וההעלם עצמו. ונמצא נשאר לעולם אף שאין גוף האור מאחר שעולה ונעשה א' ובחי' זו עצמה י"ל שנק' נר מערבי שנעשה עירוב והתקשרות כל דבר בחיות אור הפנימיות כנ"ל שאהרן פעל להמשיך אור למעשה הטבע ג"כ כנ"ל. וז"ש וכי לאורה צריך כו' רק לזכותכם להעלותכם. והוא כנ"ל להמשיך האור גם תוך החושך:

שפת אמת לפרשת במדבר- תרסד
במדרש וירם קרן לעמו כשם שאני תלוי ראש על הכל כו'. עוד שם אם יתן איש כו' הון ביתו כו' אמרו אוה"ע למה אין אתה מקרבנו א"ל לפי שאתה חוטאים א"ל וישראל אינם חוטאים והשיב כי הם כמו בת קטנה שאין אביה מקפיד עלי' כו' הענין הוא כמ"ש בזוה"ק שמא דקוב"ה סתים וגליא כמו כן בני ישראל סתים וגליא. כמו שהקב"ה הוא גבוה וקדוש מכל אעפ"י שמלא כל הארץ כבודו אעפ"כ הוא תלוי ראש לכל. כמו כן נשמות בנ"י חלק ה' ממעל וחלק בנ"י בעוה"ז הוא בחי' קטנות ועיקר הנשמה דבוקה במקורה ובה אין מגע סט"א וחטא כלל. ולכן איתא כשאדם חוטא נשמתו מסתלקת ממנו. וזה הנשיאות ראש הוא התדבקות אל השורש. וזכו דור המדבר שנתעלו וראו כל א' מקומו ושורשו למעלה. וזה הדור שיצאו מן הכלל ללמד על כלל ישראל יצאו. וגם עתה הגם שא"י לראות ולהכיר את מקום השורש עכ"ז יש לנו להאמין כי חלק ה' עמו. ובאמת כפי רצון והשתוקקות האדם לידבק בשורשו כך מתגלה לו. וז"ש איש על דגלו כו' לבית אבותם יחנו בני ישראל. שיהי' עיקר המנוחה של איש ישראל בהתדבקו בשורש אבותיו. כמ"ש ז"ל מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. וכן שמעתי מפי מוז"ל פי' יום מנוחה וקדושה לעמך נתת. שבנ"י עיקר המנוחה שלהם הקדושה כו'. ובאמת כשאדם מצפה תמיד להתדבק בשורש נשמתו להיות קדוש לה'. ממילא כשבא קדושה מלמעלה היא המנוחה שלו וזאת אות השבת קודש שהנחילנו השי"ת הוא עדות שבנ"י נפשותיהם ורצונם אל הקדושה וזה מנוחתם. כי בשבת יש נשמה יתירה ומתגלה כח השורש שלמעלה. וספר זה חומש הפקודים הוא שבחן של בני ישראל דאיתא חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו וישראל קנין אחד לכן חומש אחד מחמשה חומשי תורה הוא בסידור מנין בני ישראל:

לצפייה ביוטיוב- https://youtu.be/mbGfAxEKyy0

לצפייה ביוטיוב- https://youtu.be/OWAHJxrOvM8

שפת אמת לפרשת אמור- תרסג
בפסוק ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי כו'. כתי' כל הנקרא בשמי כו' בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. שמו יתברך חל על כל הד' עולמות ובנ"י מעידין ע"ז כמ"ש אתם עדי נאום ה'. פי' שמעידין ששמו ית' מחי' ומהוה כל העולמות ושהכל נאום ה'. והוא ושמו ית' אחד. וכפי בירור זה העדות מתייחד ומתקדש שמו ית'. והרי הכתוב אומר כי קדושת שמו ית' תלי' בנפשות בנ"י. כי בשמים למעלה הכל רואין קדושת שמו ית'. ובעוה"ז נסתר הכל ע"י הטבע ולכן נשתלחו נפשות בנ"י בעוה"ז להעיד עליו. ובמד' שור או כשב כו'. והאלקים יבקש את נרדף שור נרדף מארי כבש מנמר ובחר הקב"ה בנרדפין כמו בנ"י נרדפין ובחר הקב"ה בהם ע"ש. הגם כי כך הוא בטבע הארי להיות רודף השור. אבל הענין הוא כי עוה"ז הטבע מסתיר הפנימיות וכל הדבוק יותר בטבע יש לו כח חזק בהטבע. והשור ושה שהם נרדפין מפני שיש בהם יותר פנימיות לכן הטבע מתנגד עליהם. מכ"ש בנפשות בנ"י שהם בני עוה"ב. עוה"ז מתנגד להם ביותר. וכמו כן בפרט כל איש ישראל כעין שאמרו הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. ולכן אל יפול לב אדם עליו במה שהיצה"ר רודף אותו תמיד כי הוא אות על חלק הקדושה שיש בו. ולכן המצוה מסור עצמך וקדש שמי להילחם מלחמת ה' ולברך כבוד מלכותו בעולם:

שפת אמת לפרשת קדושים- תרנא
במצות ערלה במד' וכי תבואו כו' הה"ד עץ חיים היא כו' מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון כו' בניך ממתינין לערלה ג' שנים. הענין הוא כי אחר החטא שנתערב טו"ר א"י לזכות לחיים עד שיתוקן מקודם התערובות מעה"ד טו"ר. ואלה הדברים נוהגין בכל הפרטים שיש בכ"ד מעה"ח והדעת וצריכין לברר טוב מרע וזוכין לחיים הגנוז בכ"ד. ואחר החטא נתקללה האדמה אבל בנ"י זכו בכח האבות לתקן א"י להוציאה מקללה לברכה. וכמו שהי' בכלל שיצאה הארץ מת"י כנען להיות ארץ הקדושה כן הוצרך בכל נטיעה להיות סור מרע בשני ערלה ואח"כ קודש הלולים הוא התגלות הקדושה שכ"ד שבקדושה שיוצא לחירות מתערובת הסט"א הוא מלא שירה וזמרה. ולא דבר קטן הוא מ"ש יהי' כל פריו קודש הלולים והוא ע"י סור מרע בשני ערלה ואח"כ זוכין לחיים. ולכן נק' התורה עץ חיים שמלמדת לבנ"י בכח המצות לתקן כל הדברים לזכות לחיי עולם. וז"ש להוסיף לכם תבואתו הוא התחדשות שבא משמים שזה מיוחד רק לבנ"י. כי הנהגת בנ"י היא מהקב"ה בעצמו והיא למעלה מן הטבע. וזה הדרך מתגלה אחר בירור הפסולת כנ"ל. ואיתא בגמ' יומא בפסוק כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך וכי יש שנים שאינן של חיים רק אלו שנותיו של אדם שמתהפכין לו מרעה לטובה ע"ש. והוא כנ"ל שבכח איש ישראל להפוך שנותיו להוציאם מקללה לברכה ולזכות לתוספות הבא מלמעלה כנ"ל ונקרא שנות חיים שנשתנה הזמן להיות מתעלה לשורש החיים כנ"ל. וזהו להוסיף לכם. וכתיב סור מרע ועשה טוב בקש שלום. הוא המשכה משורש עץ החיים שלמעלה מהנהגות הטבע אחר בירור הטוב מרע כנ"ל. וכבר כ' במ"א פי' וכרות עמו הברית לתת כו' לתת ב' פעמים כי הארץ יצא מת"י כנען להיות מתוקן לקבל שפע קדושה ונתהפך אח"כ ונעשה ארץ חדשה לכן נקרא ארץ ישראל. כמו ישראל דקדשינהו לזמנים. כן הם מקדשין המקום. וכמו כן בכל נטיעה נעשה זה התחדשות כנ"ל להוסיף לכם תבואתו:

שפת אמת לפרשת צו- תרמא
ב"ה פ' צו ופרה במד' שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה כו'. הענין הוא דיש בכלל ישראל אהבה לאביהם שבשמים וכמו כן נמצא בכל פרט נקודה אחת שע"ז נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות כו'. אכן יש חטאים המסלקין זאת האהבה. וזה הסימן שכ"ז שנשאר האהבה והתשוקה בלב איש ממילא לא הי' החטא בעצם הפנימיות רק במקרה. ואז על כל פשעים תכסה. דקשה הלא הכל במשפט רק אותה אהבה הגדולה בלב האדם שגוברת על תאוות החטא שע"י החטא לא נתבטל ממנו האהבה. אז הדין נותן שתכסה על הפשעים. והנה אהרן הוא בחי' אהבה שבכלל ישראל לכן כיסה עליהם בעמוד הענן שהי' בזכותו של אהרן כמ"ש רז"ל. וע"י החטא נפרדו בני ישראל מאהבה הראשונה. אבל אהרן לא נפרד מהאהבה שלו. לכן על ידו חזרו כל בני ישראל ונתקרבו למקום ב"ה. גם בפרה נאמר כי ניתן לקנח חטא העגל. ומה"ט שאין החטא של בנ"י בעצם ובפנימיות רק שנתלכלכו ויכולין להתקנח כמאמר אל המחשבה זרה כענין בטל רצונך מפני רצונו. מפני רצונו דייקא. מרוב אהבה ודביקות וכלות הנפש לעשות רצון השי"ת עד שכל הרצונות יתבטלו כהמס דונג מפני אש. ובוודאי בימים אלו קודם פסח מתחדש אהבה ורצון בלבות בנ"י שהם הימים שבחר בנו השי"ת ועשו בנ"י מצוה הראשונה בשמחה. לכן עדיין בימים הללו מתעורר אהבת בנ"י להשי"ת לכן בכח זה יכולין להשבית ולבטל החמץ:

שפת אמת לפרשת פקודי- תרלח
ברש"י עדות הוא לישראל שויתר להם על חטא העגל. ויש לדקדק דאיתא שאין הקב"ה וותרן מאריך אפיה וגבי דילי'. אבל התירוץ הוא שיש גם על זה משפט ויש מי שזוכה בדין להיות וותרן כנגדו. ומי שזוכה ע"פ דין אין זה בכלל וותרן. וזה עצמו נתברר באמת ע"י נדבת המשכן אחר החטא. שבוודאי החטא עושה רושם במעשה האדם. אבל בנ"י אשר עיקר שורש חיותם נדבק בבורא ית'. לכן אין החטא יכול לנתק שורש אהבתם להשי"ת כמ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה כו'. והנדבה הי' אות לחביבות בנ"י שנקראו בת נדיב בתו של אברהם אע"ה שנק' נדיב. וזה הנדיבות לא יוכל להתקלקל בלב איש ישראל. ולכן משפט ה' אמת לוותר נגדם כמ"ש אוהבם נדבה. ואפשר לפרש בזה ג"כ ענין משכן שנתמשכן בעונותיהם של ישראל. פי' שנקודת הנדיבות לא יוכל להינתק מהם. ע"כ כשנופלין ממדריגתם ניטל מהם הנדיבות לזמן. כמ"ש בספרי קודש שמי שנשמתו ממקום גבוה מסתלקת ממנו קודם החטא. כי החטא אינו יכול ליגע שם. ולכן איתא שהמשכן נגנז ולא נאבד ח"ו. רק כשנזכה יחזיר לנו הבורא ית' הכל כנ"ל:

שפת אמת לפרשת כי ויקהל- תרנא
ויקהל משה. סמך מצות השבת לתרומת המשכן. כי שניהם ענין אחד. השבת הוא תרומה בזמן כמ"ש ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת שמשייר ברכה וקדושה לכל הימים. וכמו כן יש תרומה במקום לעשות משכן וביהמ"ק. וזה משייר ברכה וקדושה לכל המקומות. וכמו כן חכמי לב וכהן הוא תרומה בנפשות. וזה הוא בחי' קהילת הכלל כשנעשין אחד. ומוציאין ראשית מן הכלל. מתעלה ע"י הראשית כל הכלל. כשמתבטלין הכל אל התרומה כנ"ל. והנה כן הוא בקדושת שבת שצריכין ימי המעשה להיבטל אל השבת. וזה הרמז במנורה שלשה קני מנורה מצדה האחד כו'. הם ג' ימים דקמי שבתא וג' ימים דבתר שבתא. דאיתא זכור מלפני' שמור מלאחרי' ע"ש במכילתא. פי' השבת משייר קדושה. וצריכין בג' ימים דבתר שבתא לשמור הארת הקדושה הנשארת. וזוכין אח"כ בג' ימים דקמי שבתא לזכור ולהשתוקק להכין אל השבת. ואז השבת העתיד מסייע גם לפניו. ומי שישנו בשמירה ישנו בזכירה. ויש לרמוז עוד בפסוק וכפתר תחת שני הקנים כו' וכפתר תחת שני הקנים כו'. דהנה איתא שבג' ימים דקמי שבתא יש לשמור בכל יום הארת הנשמה יום ד' ה' ו' הוא נפש רוח נשמה. מעשה דיבור ומחשבה. להכין אל השבת. וכמו כן אב"ג נשמה רוח נפש ע"ש בדברי האר"י ז"ל. וידוע שג' סעודות שבת נותנין ג"כ אלה הג' נפש רוח נשמה. ונמצא כל סעודה סועד לב' ימים. כי ג' שבתות יש מול נר"נ. וכל שבת מסייע ליום א' שלפניו ויום א' שלאחריו. [ואח"כ מצאתי בספרים כי סעודה א' נגד יום א"ב כו'. ולי נראה כמ"ש כי סעודה אחת יום א' ו' וסעודה א' ב"ה וסעודה א' ג"ד]. והוא הרמז בג' כפתורים לג' שבתות שבג' סעודות. וכפתר הוא חיבור זכור ושמור. לחם משנה. כי בשבת זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. ובימי המעשה מתפשטין לב' ימים כנ"ל זכור לפני' ושמור לאחריה. [רמז לדבר כפת"ר גי' ש"ת הוא יסוד השבת ובצירוף ב' הקנים הוא שב"ת]:

שפת אמת לפרשת כי תשא- תרמט
בפסוק אך את שבתותי תשמורו למעט שבת ממלאכת המשכן. פי' בשבת קודש יכולין להתדבק בקדושה שלא על ידי מלאכת המשכן. כדאיתא בזוה"ק בפסוק וזאת התרומה אשר תקחו מאתם. מאת זמנים ושבת כו'. כמו שאותן הי"ג דברים שנעשה מהן המשכן הם תיקון בעובדא. כמו כן נוכל ליקח הארה מאלה הי"ג זמנים שפי' שם בזוה"ק. והשבת כולל כל המועדות. וכמו שצריכין בימי המעשה לתפילין ובש"ק אין צריכין שהם עצמן אות. כמו כן הוא במלאכת המשכן. ולכן כתיב אות הוא ביני וביניכם שלא ע"י אמצעי. אכן פי' אך להיות טהור מקודם שבת. רמז לטהרת המקוה בע"ש. והוא להסיר מלבוש הגשמיי להיות מוכן לקבל הקדושה. והאמת כי גם לזה מסייע הש"ק כדאיתא בזוה"ק שם דמתעברין מיני' כל סט"א. ובוודאי כמו כן הוא בנפשות בני ישראל בבוא עליהם הארת השבת קודש. כי הקב"ה גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור. לכן בהתגלות הארת השבת והארת הנשמה יתירה באדם בורחת כל הסט"א. והוסר כל החושך המכסה הפנימיות. וע"ז תקנו רצה והחליצנו. החליצנו כולל שניהם. הסרת המלבושים דחול וללבוש מחלצות דקדושה. כי שבת מעין עוה"ב וכמו דכתיב הסירו הבגדים הצואים כו' והלבש אותו מחלצות כן הוא בשבת מעין זה. וכן הוא בכל המצות כי כל מצוה הוא לתקן אבר מיוחד. א"כ מתגלה באותו אבר חיות הפנימיו' והוסר הגשמיו' ופושטת צורה ולובשת צורה. רק השבת הוא לבוש לכל הנפש. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל במה שמצינו במצות פרטיות דשקולה נגד כל המצות כמו ציצית ושבת כו'. ופי' שכל מצוה תיקון אבר מיוחד. ואלה המצות תיקון כל הקומה. והנה תיקון עולם שנה נפש תלוין זה בזה. ובמשכן ומקדש היו תיקונים בבחי' עולם. ושבתי וזימני תיקון הזמן והשנה. לכן ע"י השבת יכולין למצוא הקדושה כמו שהי' במשכן ומקדש. וכתיב לסריסים אשר ישמרו את שבתותי כו' ונתתי להם בביתי ובחומותי כו'. פי' בגלות נקראו סריסים כמ"ש במד' איכה כי במקדש היו מתחברין בנ"י אל הקב"ה ועשו תולדות כמ"ש על המשכן שהוא פריין ורביין של בנ"י ע"ש בחדר המטות. ובגלית אנחנו נקראים סריסים. אעפ"כ על ידי השבת והתשוקה כמ"ש ובחרו באשר חפצתי יש לדורות אלו גם כן אחיזה בשורש בית המקדש בביתי ובחומותי כו' מבנים ובנות:

שפת אמת לפרשת תצוה- תרמז
במדרש ואתה תצוה כו' הה"ד נר מצוה כו'. כי רמ"ח איברי האדם הם כלים לאורות הנשמה. וע"י המצות נתקן הגוף להיות מקבל הארת הנשמה. ואיתא רמ"ח עם אהבה ויראה גי' נ"ר. היינו שע"י דחילו ורחימו פרחין לעילא המצות. ועי"ז נגמר הרמ"ח איברים להיות כלי מתוקן לקבל האור ואז נק' נר. וכמו כן על ידי עבודת הכהן בביהמ"ק נתקנו נפשות בני ישראל לקבל הארה עליונה כענין המצות. ולכן כתיב לשון תצוה. וכ' יערוך כו' מערב עד בוקר כו'. ודייק מו"ז ז"ל דלכן כתיב בלשון הערכה כי עיקר הדלקה הי' בכח עליון. וכמ"ש שתהי' עולה מאלי'. רק שע"י הערכת הכהן בא ההארה. ונ"ל עוד דמה מערב עד בוקר הלא הדליק רק פ"א. ויתכן לרמוז כמ"ש חז"ל במרע"ה ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב וכי אפשר לומר כן רק ללמדך שהדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית דכתיב בי' ויהי ערב כו'. וכמו כן נאמר בעבודת הכהן בביהמ"ק שעי"ז נתקן מעשה בראשית ממש. ולכן נק' קרבנות שנתקרבו התחתונים לעליונים בכח עבודת הכהן. ובמשה רע"ה כתיב מן הבוקר עד הערב שהוא שושבינא דמלכא. והוא המשיך עליונים לתחתונים כמו שהוריד התורה מן השמים שהוא שלוחו של הקב"ה. ואהרן שושבינא דמטרוניתא והוא קירב התחתונים לעליונים. והוא שלוחם של בני ישראל לכן כתיב מערב עד בוקר ודו"ק:

שפת אמת לפרשת תרומה- תרלז
בפסוק ועשו לי מקדש כו' ככל אשר אני מראה כו' תבנית המשכן כו' כליו וכן תעשו כו' כבר כתבנו מזה במ"א ושורש הדברים ע"פ מאמר הגמ'. הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנא' אדיר במרום ה'. כי בוודאי כל הנבראים יש בהם נקודה פנימיות להש"י כמ"ש הכל לכבודו ברא. ובאמת ע"י האדם יכול להתברר ולהתגלות השראת השכינה בכל דבר. וז"ש ועשו לי מקדש כו' תבנית המשכן כו' פי' שבכל מעשה יהי' רצון האדם כדי להשלים רצון הבורא ית'. ולהיות נעשה מזה מבוקש הש"י אותו דבר שמרומז בזה המעשה כי בכל דבר יש רמז בשמים. וז"ש תבנית המשכן. ואף שאין האדם יודע בפרטות תיקון כל מעשה. מ"מ ע"י שכוונתו לשמים ורוצה לעשות כרצון הבורא עי"ז מעורר כח הבורא ית' והוא השראת השכינה כ"א לפי מדרגתו ועי"ז זוכה אח"כ לעשות באמת הכל כראוי וז"ש וכן תעשו. מקודם כ' ככל אשר אני מראה כו' ולא כ' כל רק ככל שא"י עדיין לעשות ממש תבנית המשכן. רק ע"י הרצון והמבוקש ועושה כל דבר לש"ש להתדמות לדבר המרומז כי כל המצות הם רמזים לדברים עליונים עי"ז אח"כ וכן תעשו. כן הוא לשון אמת כמו כן בנות צלפחד דוברות. כנים אנחנו. וע"י אמונה מקודם שהוא ככל כו' תבנית כו' עי"ז אח"כ וכן תעשו. וזה עצמו הפי' יטע בהן אדר שצריך לראות עכ"פ לנטוע כל הדברים להיות להם קצת התדבקות בעץ החיים היינו להיות בכל דבר קצת מכוון להש"י וזה הכח והחיזוק של המעשה והוא השראת השכינה כנ"ל והבן:

שפת אמת לפרשת משפטים תרסא
במדרש ואלה המשפטים מוסיף על הראשונים. שם שם לו חק ומשפט ע"ש. איתא בזוה"ק בפרשה זו דאורייתא טמירא. ואתגליית לההוא רחימא דילה דעבר תרעא דביתה כל יומא גליאת לי' וארמזית לגבי' רמיזא. ומיד אתטמרית וההוא רחימא מעוי ולבי' ונפשי' אזיל כו' לבתר דרגיל לגבה אתגליאת ליה אנפין באנפין ונקרא בעל תורה וכל רזין גליאת ליה ואומרת ליה ההוא רמיזא דקא רמיזנא לך כך וכך רזין הוי ביה כו' ע"ש באורך דף צ"ט. וכל זה הענין נעשה בכלל ישראל שמקודם שם להם חוק ומשפט ברמז לפי שהיה להם תשוקה אל התורה ואחר כך נתמלאו תשוקה ביותר עד שזכו לקבל כל התורה בשלימות וכן פרש"י בפסוק משכני אחריך נרוצה שעל ידי רמז מועט שהראה להם נמשכו אחריו בכל לב עד שהביאני חדריו. ובאמת זה הוא נסיון שבא לאדם מן השמים הן בכלל הן בפרט וכמ"ש שם לו כו' ושם נסהו לראות אם יעשה זה הרמז רושם בנפשותיהם. ועל זה כתיב שמעי בת אח"כ והטי אזנך ושכחי כו' ובית אביך להיות עוזב הכל להשתוקק אחר זה הרמז. אח"כ ויתאו המלך יפיך. לכן מקודם נקרא חק שלא הבינו בשלימות עד אח"כ בקבלת התורה כתיב כאשר צוך ופירשו חז"ל במרה. הם הם הדברים של אותו סבא ז"ל שאמר רמיזא דקא רמיזנא לך כמה רזין אית ביה. שביאר להם השבת באורך וטעמו של השבת כי ששת ימים כו'. וכן הוא במשפט. אשר תשים לפניהם. לבאר להם טעמו של דבר כשלחן הערוך כמ"ש רש"י. וז"ש ואלה מוסיף על הראשונים. שבמרה הי' רק ברמז ובנסיון. וז"ש ולא יכלו לשתות מים ממרה כו'. הרמז אין מים אלא תורה. ובאמת אין מקום פנוי בלי תורה רק שמוסתר בטבע ולא יכלו לשתות. מרים הם מלשון תמורה והתכסות. ויורהו ה' עץ שהוא התורה שנתגלה להם רמזי תורה והי' נסיון כמ"ש אם שמוע תשמע והאזנת למצותיו. כמ"ש והטי אזנך. ושמרת כל חוקיו פירוש להיות לבו ומעיו ונפשו נמשך אחר הרשימה. וכן צריך כל איש ישראל כשמתגלה לו קצת הארה כמ"ש אין לך אדם שאין לו שעה ע"ז יתפלל כל חסיד לעת מצוא אותה השעה להתדבק בו בכל הנפש עד שיעשה אצלו פרי. וכן הוא בכל שבת קודש שיורד איזה הארה לאיש ישראל וצריכין לשמור אותה ההארה כמ"ש ושמרו כו' לעשות השבת לדורותם פי' אותה ההארה של השבת להיות נשאר הרשימה לעולם באדם. ועל זה רמזו חז"ל אלו שמרו בני ישראל שבת אחד מיד נגאלים. אפילו רשימה של שבת אחד אם היה תמיד קבוע בלב ונפש לכל ימי המעשה כדאי הוא שתרחם ותביא גאולה:

שפת אמת לפרשת יתרו- תרמז
במדרש ה' עוזי כו'. אליך גוים יבאו כו'. כי קבלת התורה הי' תיקון לכל הברואים. הגם שמיוחד רק לבנ"י. מ"מ הי' זה דרך לתקן הכל. וכ"כ ה' עוז לעמו יתן כו' בשלום. ולכן נקראו בני ישראל השולמית כדכתב במדרש חזית שעושים שלום ביני לבין עולמי כו'. פי' שבני ישראל מקרבין התחתונים לשורש העליון על ידי התורה. וכתיב שלום שלום לרחוק ולקרוב. היינו שגם להרחוק יש שייכות אל השלימות כשיודע ומכיר את מקומו שהוא רחוק. וכן הי' כשקיבלו בנ"י התורה. יתרו שהי' חכם ומבין לבטל עצמו. הגם שהי' רחוק נתקרב. ובאמת הי' צריך להיות התגלות התורה בעולם שבשביל זה נבראת רק שלא הי' כלים לקבל התורה. רק ע"י בנ"י כמ"ש ז"ל שהחזיר הקב"ה לכל האומות ולא קיבלוה שבנ"י היו מוכנים לקבלת התורה וכשקיבלוה נעשה זה התיקון בכל הכלל. וכ' במ"א שלכן כ' וידבר כו' לאמר. שהתורה ניתנה לבנ"י שיאמרוה לאחרים ג"כ. ליתן לכל אומה החלק ששייך לה. כפי הרצון שנמצא בהם. לכן עמלק נדחה ויתרו נתקרב. וכ"כ ואשים דברי בפיך כו' שהוא עשרת הדברות כו' לנטוע שמים וליסוד ארץ. שע"י התורה מתקיימין עליונים ותחתונים. וכ' או יחזיק במעוזי יעשה שלום שלום יעשה ודרשו חז"ל מזה העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ושל מטה. פי' שע"י התורה מתקרבין התחתונים לשורש העליון. וכמו כן נפתחים שערים עליונים להשפיע לתחתונים. ופי' ואשים דברי כמו ושמו (את שמי) [אותם איש כו'] לשון סידור שבאמת מיד בבריאת העולם הי' התורה גנוזה במעשה בראשית. כדאיתא הביט בתורה וברא כו'. ובקבלת התורה בירר הקב"ה לבנ"י סדר ואופן למצוא דברי התורה. שגנוזין בעשרה מאמרות. וז"ש וידבר כו' לאמר. כמ"ש במ"א מזה:

שפת אמת לפרשת בשלח- תרלא
אז ישיר כו'. ברש"י ז"ל עלה בלבו שישיר וכן עשה. ומאי קא משמע לן וודאי כששר הי' מקודם רצון בלבו לשיר. אך להבין הענין כי איך בכח אנשים לשיר שירה הכתובה בתורה. ואין שיעור וערך לסודות ורזין הגנוזים באות א' מהתורה. והרי הכ' אומר ששרו הם השירה הזאת. אך כי זה ענין כל תורה והמצות הניתן לישראל. שהש"י נתן לנו זה להיות נתלה אור התורה בכל פה ולשון שבישראל. כמ"ש קרוב הדבר בפיך כו'. שהש"י תלה ע"י מעשה כ"א מישראל. וקול ודיבור והבל הלב יוכל לעורר אותיות התורה עד שורשן ולהאיר במקום עליון. וז"ש ישיר שע"י כחם נתפעלו האותיות ונתגלו הארות פנימיות של רזין הגנוזין בכל דברי השירה כנ"ל. ונקרא על שמם. כמ"ש אין המצוה נק' כו' מי שגומרה. ג"כ הפי' כנ"ל. שעיקר מה שנעשה ע"י המצוה למעלה. מ"מ הגומר הוא האדם בעשי' ממש. ונק' ע"ש הגמר. אף שהעיקר נעשה ממילא. ע"י שתלה הש"י דברים עליונים בתחתונים. וכן בתפילות שבקעו רקיעים כו'. וודאי לא בכח אדם. רק ע"י שתלה הש"י האותיות בכח האדם כנ"ל. וחבל בחבל ונימא בנימא. עד שעולה להש"י. וכן י"ל מ"ש רש"י ע"ש המחשבה. כי במחשבה מוכן האדם לעשות כרצון הש"י. ושיעלה למעלה למעלה. ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה בישראל. והטעם ע"י שמוכן האדם ורוצה באמת לקיים רצון אביו שבשמים. רק מה שמצד אונס. וז"ש רש"י שע"י שעלה בלבו לשיר ממש שירה הזאת. אף שבמעשה אין בכח אנושי לשיר כראוי. עכ"ז נאמר וכן עשה כו'. [שע"י הרצון נתעורר הפנימיות. שתלה הש"י זה בזה. וכן מ"ש בזוה"ק שבדחילו ורחימו פרחין לעילא. ודחילו ורחימו הוא במחשבה והבן ]:ל האורות שירדו למטה להעלותם בכוחם. זה נק' תכשיטים שחוץ מיופי העצם שלהם:

שפת אמת לפרשת בא- תרמג
בפסוק דבר נא כו' וישאלו כו' כלי כסף כו' ובנ"י עשו כדבר משה כו'. כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום קיים בהם כו'. להבין הענין כי ידוע שבנ"י העלו ממצרים ניצוצות קדושות שהי' נמצא שם כדכ' כגן ה' כארץ מצרים. וכן מצינו בהאבות שירדו מקודם למצרים ונחשב להם לשבח שעלו משם כדאיתא בזוה"ק שאדם ונח לא עמדו בכח זה כאבות דכ' בהם עלי' ממצרים. וכן בבני ישראל כ' ויעלו ממצרים. וגם ערב רב עלו הוא התערובות שהי' מעורב במצרים הארות רבות מהקדושה. וע"ז רמז הקב"ה ליעקב אע"ה אעלך גם עלה. וזהו הרכוש גדול. אכן וודאי מדרגות בנ"י כאשר יצאו ממצרים הי' למעלה מאוד שזכו לקבל עשרת הדברות ונתרוממו כמלאכי השרת ושראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים. ולא הי' בהם הגשמיות. וידוע כי לכל הארה יש התלבשות כמו התלבשות הנשמה בגוף וכפי התרוממות הנשמה כך המלבוש. ולכן הוצרכו בנ"י להוריד עצמם להתקרב אל הגשמיות כדי לקבל ההארות ממצרים. וזה ענין שאלת הכלים ממצרים. והכל הי' לקיים ההבטחה לאברהם אע"ה ראשון לגרים שהי' כל רצונו לקרב כל הברואים אליו ית'. הבטיחו הש"י כי בהיות שבנ"י יתרוממו ט). עכ"ז יעלו שאר הניצוצות ג"כ על ידם. ובאמת מצינו שבאו אח"כ לחטא ע"י הערב רב הנ"ל כמ"ש ודי זהב. וכסף וזהב הרביתי להם כו' שהוא רמז על הנ"ל. ע"י שבאו ההארות ממקום טמא. הי' צריך עבודה גדולה לתקן אותם ולצרפם צירוף אחר צירוף. אכן וודאי יתוקן הכל בעזר השם ית' עד גאולה העתידה וזה השבח שעשו כדבר משה. וזה נק' תכשיטין וכמ"ש תורי זהב נעשה כו'. שמה שתיקנו חוץ מתיקון עצמותם. רק כדי להגבי' כל האורות שירדו למטה להעלותם בכוחם. זה נק' תכשיטים שחוץ מיופי העצם שלהם:

שפת אמת לפרשת וארא- תרלב ברש"י חבל על דאבדין כו'.
אף כי כ' שמדרגת מרע"ה הי' למעלה יותר. אעפ"כ הוטב בעיני השי"ת עבודת האבות לפרסום כבוד שמו ית' כמו שהוא נסתר בעולם הזה כמ"ש ז"ל למען אברהם שקראך אדון. והוא שם שדי שהוא חיותו ית' לכל הנבראים שנקודה חיות ממנו ית' מחי' כל העולמות. ואף הטבע נמשך מחיות נקודה הפנימיות שלמעלה מהטבע. ומרע"ה הי' דבוק במה שלמעלה מהטבע. [כמ"ש חז"ל משה משה כו'] והוא שם הוי' ית' שאין סוף לגדולתו. אבל בחי' נקודה הנ"ל היא המשכה שתהי' מספקת ליתן חיות לכל דבר ודבר כפי משפטו. ולכך נקרא [שדי] ע"ש שיש די באלקותו לכל ברי' כו'. והיא עבודת אבותינו לברר בטבע והחושך שמ"מ נמשך הכל מנקודה הפנימיות ושהכל לכבודו ברא כו'. ונאמר זה למרע"ה עתה. כי זה ענין הגלות לברר אלקותו ית' גם במקומות השפלים תוך כל המצרים והסתרות. אעפ"כ יתגלה ע"י עבודת האדם שהכל נמשך ממנו ית' כנ"ל. ועבודת האבות הי' הכנה להגאולה של כל גלות וגלות. ולזה עצמו הי' קשה השליחות למרע"ה כי הי' למעלה מהטבע כנ"ל [וכמ"ש בזוה"ק ע"פ למה הרעותה כו']. ושליחות זה הי' להמשיך הארה לבנ"י כמו שהי' תוך הגלות. וכ' ולא שמעו מקוצר רוח. ג"כ הפי' כנ"ל כי כ' ויפח באפיו נשמת חיים. שיש בכל איש ישראל רוח ונשמה ממנו ית'. וצריך להיות נמשך כל האדם וכל המעשים אחר פנימיות החיות. נשמת ה' ממעל. ואם נפסק החיות שעושה מעשה גשמיים בלי חיות פנימיות זה מקוצר רוח כו'. כי זה הי' הגלות לבטל אמונה הנ"ל. שלא יוכלו לברר אצלם להיות נמשך הכל אחר חיות הפנימיות כנ"ל. וז"ש מרע"ה הן בנ"י ל"ש כו'. כי ידע כי לא יוכל להיות כל הגאולה עד שיהי' מבורר האמונה אצל בנ"י מקודם להיות נמשך אחר הפנימיות כנ"ל. ועי"ז יהי' מוכרח להתגלות הקדושה ולבטל כל ההסתר עד שיהי' גאולה שלימה. וכ"כ בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות. ג"כ הפי' כנ"ל כי בעשרה מאמרות נברא העולם. והגיד אא"ז מו"ר ז"ל כי נעשה מהם עשרת הדברות באמצעות גלות מצרים ועשר מכות כו' ע"ש. ופי' ההפרש בין אמירה לדיבור הוא כנ"ל להיות ניכר ומתגלה חיות הפנימיות שאין שום חיות לשום הווה רק ממנו ית'. ודיבור מלשון הנהגה כמ"ש בזוה"ק על ודברת בם להנהיג הכל ע"י דברי תורה ע"ש. וכמו ידבר עמים כו'. ובגלות אין ניכר כבודו ית'. ופרעה אמר לי יאורי כו'. וז"ש הן בנ"י ל"ש כו' ואיך ישמעני פרעה כו':

שפת אמת לפרשת ויגש- תרלט
ב"ה פרשה זו סתומה. אף כי פרשה היא פי' אור התורה המתפשט להיות מובן בחכמת אדם. אך יש פי' נסתר ויש פי' נגלה. וכמ"ש בזוה"ק דגלי מה דבעי רק גלי וסתים ע"ש. וכ"ז שיעקב קיים. גבר הפנימיות על ההסתר וכשנסתלק נסתר לגמרי. ובודאי ירידת יעקב למצרים הי' הכנה לגלות. וז"ש ויחי יעקב בא"מ שהניח שם הארת הקדושה והטמין נקודה חיות בא"מ רק שהי' בהסתר. וכמו כן בכל גלות נמצא נקודה חיות אך ע"י הביטול להפנימיות יכולין למצוא נקודה הנ"ל שהוא סוד הגאולה. וכ' האספו ואגידה לכם שע"י הביטול להאחדות יכולין לעורר חיות יעקב אבינו גם בחשיכה. ולכן בש"ק דמתאחדין ברזא דאחד נתעורר הגאולה כמ"ש בזכות השבת נגאלין. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר שע"י בחי' האמת יכולין לעורר החיות גם תוך המיצר כמ"ש ויחי יעקב והוא אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב כו'. אכן גם האמת נסתר בגלות והעצה ע"י אמונה כי האמונה פתח ושער לבוא לאמת. ובאמת כל ההסתר הוא כדי לברר מדת האמונה כי בהתגלות האמת לא שייך אמונה. ונמצא שורש ההסתר ע"י אמונה. וממילא גם האמונה היא מפתח של הגאולה:

שפת אמת לפרשת וישלח- תרנד
ב"ה בפסוק עם לבן גרתי פרש"י לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר ד"א תרי"ג מצות שמרתי. נראה שזה תכלית המצות שהם מכוונים לאברים וגידים של האדם כי הגוף הוא מלבוש הנפש והנשמה והאדם צריך לידע כי הוא גר בעוה"ז. ובאמת הנשמה במקרה בעוה"ז. ובעצם בעולם העליון. והגוף בעצם בעוה"ז ובמקרה בעולם העליון. ולכן הצדיק שגובר כח הנשמה על הגוף נעשה כגר בעוה"ז. וכל מצוה יש בה ב' הבחי' להכניע הגוף. ולהאיר הנשמה והנפש. וזהו עיקר עבודת האדם לבטל ולהכניע כח הגוף אל הנשמה להיות טפל אל הנשמה. וכמ"ש גר אנכי עמך פי' כמו שקדושתו ית' בעוה"ז אינו בקביעות כך גר אנכי. וכשהאדם פונה עצמו מכל עסקי העולם וכל מחשבותיו רק לעסוק במלאכת שמים מאיר בו כח הנשמה ונעשה הגוף טפל. היפוך מסדר הקבוע בעוה"ז וזהו בחי' תושב ככל אבותי. וכן אמר אאע"ה גר ותושב אנכי עמכם. כי האבות זכו להיות מזוכך גם בגופם שנעשו מרכבה אל הקב"ה וזכו בעבודתם גם לדורות להמשיך השכינה בעוה"ז בביהמ"ק בפועל ממש. וזה דבר גדול מאוד. וזה הי' עבודת האבות בארץ ישראל. אבל יעקב אע"ה בהיותו בחו"ל הי' בבחי' גר כנ"ל. וזה ששלח לעשו כי הברכות שיש לו בעוה"ז אינם עיקר אצלו ואין דעתו עליהם ויהי לי שור וחמור בדרך מקרה ואין לו לרדוף אותו עליהם:

שפת אמת תולדות- תרלח
כבר כ' במ"א דברי קדשו של מו"ז ז"ל על הבארות עשק ושטנה שהם בחי' ימי המעשה. ורחובות הוא שבת. סוכת שלום. ויש להרחיב הענין על פי מאמר חכמינו ז"ל ברחובות תתן קולה במקום שמרחיבין אותה כו'. דכתיב הקול קול יעקב פי' רוח הפנימיות שבכל איש ישראל. כמ"ש ויפח באפיו כו' לרוח ממללא ע"ש בתרגום. נמצא הקול עיקר חיות הרוחניות. אבל הידים שהוא מלבוש החיצון בגוף ומעשים גשמיים. המה צריכין תיקון. ונוכל לומר כי הקול נמשל לאורך הדבר כענין שנאמר לעולם שכולו ארוך פרשנו במ"א שהוא התדבקות הכל בשרשו עד שאין לו הפסק זאת נקרא אורכא דיומין. אמנם התפשטות הנקודה בכל המעשים להמשיך גם עשיי' גשמית אחר הקדושה הוא נמשל לרוחב הדבר והוא עיקר עבודת התחתונים. וכן ימי המעשה נמשך יום אחר יום וכל אחד יש לו ענין והארה מיוחדת. ובש"ק מתאספים כל השרשים של הימים לכן נקרא רחובות. ונ"ל שהוא ענין עמוק:

שפת אמת חיי שרה- תרמד
ובמדרש תנחומא בפסוק ואברהם זקן הה"ד ה' אלקי גדלת מאד מלך כו' טבלא גדולה מצורתו כו' ע"ש. ויש להבין כי מה שייך לדבר בגדלות השי"ת ב"ה וב"ש שלגדולתו אין חקר ואין השגה בזה להמשיל בו משל זה. אכן דוד המע"ה השיג בנפשו כי הנקודה האלקית שיש בנפשו הוא גדול מאוד יותר מכפי הכלת כלי הגוף. שקטן מלהכיל חיות הפנימי של נשמת אלקי שנפח בו. ומזה הענין יכולין להבין שמלבד שלגדולתו אין חקר רק כל מעשיו שנתן בהם כח אלקותו ית' הם גדולים מאוד כמ"ש מה גדלו מעשיך. ויצירת האדם שהוא הטבלא קטנה מחיות הפנימי שבו. וזה ענין נשמה יתירה הבאה בשבת קודש ונק' יתירה כנ"ל שהיא גדולה מכלי המלבוש. והצדיקים המתדבקין בשורש הנשמה וממשיכין הארות מלמעלה מהטבע. זו נק' זקנה. וז"ש ואברהם זקן ודרשו חז"ל זקן זה שקנה חכמה דכתיב כולם בחכמה עשית. וכשמבטלין כל העשי' להחכמה והדעת וכדכתיב יראת ה' היא חכמה. וכן אמרו על אברהם אע"ה שהקנה להקב"ה שמים וארץ ואז שורה בו ברכה כדכתיב וה' ברך את אברהם בכל. והוא כמו בש"ק דכתיב ויברך ע"י שיש בו תוספות נשמה יתירה כנ"ל:

שפת אמת לפרשת כי תבא- תרמג- בענין מצות ביכורים ואח"כ מעשר עני ואח"כ היום הזה כו' מצוך ודרשו חז"ל המביא ביכורים עושה יום הזה כו'. הגם כי כ' אצל מעשר עני השקיפה כו'. ופרשנו כי הכל תלוי בהראשית לכן סמוך לי' כי תכלה לעשר שטוב אחרית דבר הוא מראשיתו. והנה מצות ביכורים הוא להתדבק בכח הראשית כמ"ש ראשית בכורי אדמתך תביא כו'. וכ' בזוה"ק שכפי שמירת הראשית אין מתערב אח"כ פסולת לכן כ' אח"כ ל"ת גדי בחלב אמו. שכשבנ"י קבלו התורה שהוא יום הביכורים הי' חירות רק שע"י החטא בא תערובת טו"ר וכפי מה שמתדבקין בכח הראשית מתברר התערובות. וע"י הבאת הביכורים לבהמ"ק מתעורר גם בשמים ראשיתן של ישראל. כדאי' בשביל בנ"י שנק' ראשית. וכמו שהקב"ה חיבב את בנ"י ומסר להם הראשית של כל הבריאה כמ"ש חז"ל שעלו במחשבה קודם הכל. על אחת כמה וכמה שיש לנו ליתן כל הראשית אליו ית' תמיד. וז"ש ה' האמרת וה' האמירך פרש"י לשון חשיבות שצריכין בנ"י לזכור תמיד בהש"י ולהחזיר כל ראשית וכל דבר חשוב אליו ית' וכמו כן הקב"ה מחבב את בנ"י יותר מכל מה שברא בעולם. ובמד' תנחומא ראה מרע"ה שבהמ"ק עתיד לחרוב וביכורים עתידין ליפסק ותיקן שלש תפלות כו'. כי אמרו חז"ל הפאה והביכורים אין להם שיעור. כי התדבקות עד השורש והראשית היא מאין סוף ואין תכלית. וזה הרמז של פאה וביכורים לתת הראשית והתכלית האחרית להש"י כמ"ש בשכבך ובקומך. וזה המשך כי תכלה לעשר אחר מצות הביכורים. ובכל עת הבאת הביכורים התדבקו בשורש הראשית ממדרגה למדרגה עד שורש התורה שהיא יום הביכורים. ובכל יום יש הארה מקבלת התורה כמ"ש אנכי מצוך היום ומחדש בכל יום בטובו מ"ב. רק הגשמיות והתערובות מכסה וע"י מצות אלו מתברר הטוב. [וז"ש וענית ואמרת עני' היא על התורה שניתן בסיני שהוא התעוררות מלמעלה ה' האמירך. וע"י התעוררות שלמטה היא בחי' תורה שבע"פ את ה' האמרת]. ועתה תפלות במקום תמידין איתקון וע"י ג' תפלות זוכין לעורר התחדשות מהארת החיות של התורה שבכל יום. וכנראה שבהבאת ביכורים פעם א' בשנה ניתקן מה שצריכין עתה ג"פ בכל יום. וז"ש שעתידין ביכורים לפסוק שאז הי' התחברות עד שורש הראשית בלי הפסק בעבודת בהמ"ק שנק' נחלה ואמרו חז"ל נחלה אין לה הפסק:

שפת אמת- פרשת כי תצא- תרנה
במדרש כשם שנתן רחמיו על האדם כך על בהמה ועוף כי יקרא קן כו' ומקשין דאיתא במשנה האומר על ק"צ יגיעו רחמיך משתקין אותו ואמרו בגמ' הטעם שעושה מדתיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות ונראה לפרש ע"פ מ"ש בס' חובת הלבבות בביאור ההפרש בטובת אלקים על האדם בין טובת איש לאיש שהם הכל לטובת עצמו ואפי' העשיר החומל על הרש מפני שכואב לו צער העני ה"ז מכוון לדחות הצער מעל עצמו ע"ש תחילת שער עבודת הא'. למדנו מדבריו כי אין רחמיו של הקב"ה מסוג רחמי אדם כי לא שייך בו ענין הרחמנות של ב"ו שהרי הכל מאתו ית' והצער שמגיע להברי' הכל במשפטו ולא שייך אצלו רחמנות רק שכך גזר הקב"ה להנהיג העולם במדת הרחמים. ולכן נק' הקב"ה בעל הרחמים שאינו כמו ב"ו שהרחמים גוברין עליו לשנות את רצונו. רק אדרבא הקב"ה שליט על הרחמים ונתן רחמיו על הכל וזה עצמו דברי המדרש כשם שנתן רחמיו על האדם כך על הבהמה כנ"ל שהכל גזירה מלפניו. וזה שאומר על ק"צ יגיעו רחמיך נראה שמשוה רחמיו של הקב"ה בסוג רחמי האדם אלא שמפליא לומר שגם על ק"צ הגיע רחמיו וז"ש שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים כמדת ב"ו. אבל רחמיו של הקב"ה הם גזירות כמ"ש. ורש"י נדחק לפרש מדותיו מצותיו. ולמ"ש יתכן לפרש כפשוטו שמדותיו עצמם הם גזירות כי חפץ חסד הוא והבן שוב ראיתי מזה בס' צדה לדרך ע"ש:

שפת אמת לפרשת דברים- תרמו

בפסוק אחרי הכותו כו' כבר כ' בשם מו"ז ז"ל כי קודם איבוד אותן הרשעים לא הי' יכול לפרש אלה הדברים וביאר עוד קליפת סיחון מלך חשבון הוא מחשבות הרעות היפוך בחי' ת"ש ראש. ועוג באדרעי היפוך תש"י לשעבוד הכח והלב אליו ית' עכ"ד. ונראה שכמו בפרט כל אדם אחר והי' כו' לאות על ידך כו' בין עיניך למען תהי' תורת ה' בפיך. שצריכין מקודם לקשור היד והמוח. ובוודאי יש במקום הזה עיכובים שע"ז נתן לנו הקב"ה סיוע במצות התפילין. כמו כן בכלל לא הי' יכול להתגלות באור התורה שבע"פ עד שהכה מרע"ה אלה הקליפות. וכ' עליהם כי לעולם חסדו שהם חסדים הנצרכים בכל יום לכל עובד ה'. וכ' ונקח כו' א"הא מיד שני מלכי האמורי כו' שסיחון ועוג שמרו ארץ כנען כו'. והענין הוא כמ"ש במ"א ע"פ והאבן גדולה ע"פ הבאר שהוא האבן שביקש עוג לזרוק על מחנה ישראל כדאיתא בגמ' עקר טורא כו' והיא קליפה גדולה שמתנגד (לכלל) [*לכל] כלל מחנה ישראל דכמו דיש בנין באותיות התורה שהוא סוד א"י ובהמ"ק שזה הבנין ניתן לבנ"י לבנות. כמו כן לעומת זה אית בנינא דשיקרא והבלים. לכן היו צריכין בנ"י לסתור מקודם אלה הבנינים שבנו הרשעים להיות מסך מבדיל שלא יכלו בנ"י לבנות באותיות התורה עד שאיבדו אלה הבנינים דתהו כנ"ל. וכמו כן ממש נמצא בכל איש ישראל איזה חלק בנין מאותיות התורה ששייך אליו רק שצריך מקודם לסתור בנין הבלים שהקדים היצה"ר שבא מקודם. ובהסיר ההבלים וע"י תש"י וש"ר שמשעבד הגוף והמוח אז למען תהי' תורת ה' בפיך. וכמו כן הי' בכלל בנ"י כמ"ש:

שפת אמת לפרשת מטות- תרנב
מדרש אילו רצה מרע"ה לחיות כמה שנים הי' חי שכ' נקום כו' אחר תאסף אלא להגיד שבחו של משה רבינו ע"ה שאמר בשביל שאחי' יתעכב נקמת ישראל כו'. וצריך ביאור למה לי' האי טעמא והלא מצווה ועומד הוא. נקום. אבל הענין הוא כי הרוצין לנקום וללחום מלחמת מצוה צריך להיות בלי שום נגיעה אפילו משהו. וכשיש להם משהו נגיעה אינם יכולין לעמוד במלחמה. כי ארדוף אויבי ואשיגם הוא מעלה העליונה מכל המעלות. וחלילה להסתפק שהי' מרע"ה מתעכב בשביל שיחי'. רק הכוונה שאם לא הי' גובר בו נקמת בנ"י יותר מכל חיי נפשו. הי' ממילא בו קצת נגיעה. ואז לא היה עולה יפה בידו הנקמה. וכזה נפרש ג"כ מ"ש במד' ביהושע דכ' ימים רבים עשה כו' מלחמה ע"י שרצה להאריך ימים ולכן נחסר לו י' שנים ע"ש. והוא פלא לומר כן על יהושע. ותו קשה דהא כתיב ימים רבים עשה א"כ לא הלך בטל ממלחמה ומה שייך בזמן המלחמה להאריך ולקצר. אבל הענין יתבאר כנ"ל ע"י שהי' בו קצת נגיעה שעלה במחשבה שימי חייו תלוין בזה. שוב לא הי' יכול להלחם בנקל והי' לו מלחמה בעצמו ימים רבים של צער. ולכן מסיים המד' רבות מחשבות בלב איש. לומר שלא הי' כאן שום חטא רק איזהו הרהור וזה ההרהור הי' עיכוב שלא הי' [*יכול] להלחם ברגע אחת. והשי"ת הוא בוחן לבות וכליות כדאיתא במדרשים. שאפילו המחשבות שהאדם בעצמו אינו מרגיש בהם גלוין הם לפניו ית"ש. וזהו הי' שבחו של מרע"ה שלא הי' מרגיש שום נגיעה כלל. וכ"כ המפרשים פי' הפסוק החלצו מאתכם. שאנשי המלחמה צריכין לחלוץ כל נגיעות עצמותן למס"נ למלחמות ה' וכ' וימסרו מאלפי ישראל כו'. פרש"י כיון ששמעו במיתתו של משה כו'. שהם הי' להם נגיעה בזה. אבל משה רבינו ע"ה באמרו החלצו מאתכם. ביטל מהם כל הנגיעות ונמסרו בע"כ ונמשכו אחר דרכו של משה רבינו ע"ה:

שפת אמת לפרשת פנחס- תרלאש ב"ה פינחס בקיצור ראשי דברים במדרש בדין שיטול שכרו. כי הי' כהן מקודם ג"כ. אך כי כהן בחי' אהבה וחסד. ונודע כי ע"י יראה, השי"ת נותן אהבה כמ"ש בתניא ע"פ עבודת מתנה אתן כו' כהונתכם כו'. לזאת כהונה לזרעו של אהרן לדורות. וזה מתנה. אבל פינחס זכה ג"כ בדין אל הכהונה וג"כ לדורות ע"י שכיפר על בנ"י לכלל ישראל עי"ז השכר ג"כ על לדורות. וכ' בקנאו כו' בתוכם. והפי' שלא יצא מכללותם ח"ו ע"י הקנאה והכעס. רק אדרבה העיד הכתוב עליו שלא עשה הדבר כדי לזכות למדריגה וכדומה. רק הכניס המעשה בכלל ישראל ועשה רק להראות שאף שחטאו בנ"י עכ"ז יש בהם מי שינקום. ובזה שכך חמת המלך. ומה"ט לא עשאו משה רבינו ע"ה. כי הי' צריך להיות ע"י איש פשוט תוך כלל ישראל. ומה"ט י"ל שלא הי' נמשח מקודם. כמ"ש רש"י ז"ל שכיון שלא נמשח הי' צריך למתנה זו. והיא גופא קשה למה לא נמשח. רק כנ"ל להיות ע"י איש פשוט שאינו כהן וגם שיזכה כהונתו עפ"י הדין ג"כ כנ"ל [ועל ידי שמתוך אהבה עשה דין בחוטאים עירב וחיבר החסד עם הדין ועי"ז בא לבחי' כהן וחסד גם עפ"י הדין כנ"ל]. ובמד' כי הכהונה הי' עתיד להיות משם ואח"כ ניתן לאברהם אע"ה. עוד שם כי שם קרא לירושלים שלם ואברהם יראה כמ"ש ויקרא כו' המקום כו' ה' יראה כו' ע"ש פ' לך לך. כי שם לא זכה ע"י מעשיו רק שהי' נבחר לכהונה. וזה בחי' שלום שהקב"ה שמו שלם שהוא שלימות הכל. והכלל כי הנקודה ממנו ית' שמחיה כל, נקרא שלום. ולכך כלי מחזיק ברכה הוא להיות בנקודה זו והיא נק' שבת ולכך ויברך כו' כי מחזיק ברכה כנ"ל. וזה פורס סוכת שלום כי בשבת יש הארה מהשי"ת במתנה בלי עבודה כמ"ש מתנה גנוזה כו'. ואברהם אע"ה חידש זה לזכות ע"י עבודה וז"ש שנק' יראה שע"י היראה יזכה אדם לבחי' אהבה הבא במתנה כנ"ל. [וזה עצמו הי' בעקידה שהי' בחי' גבורה כמ"ש בזוה"ק וזה הי' נסיון אחרון שאז נתקן בשלימות לבחי' אהבה שהיא מדתו]. ופעל כן שיזכה כל אדם לבחי' אהבה ושלם ע"י היראה כנ"ל וזה ירושלים. וכן בכל ש"ק שזוכין ע"י ימי העבודה לבחי' שבת שהוא אהבה ומתנה מהשי"ת כנ"ל. [וזה יראה יראה כשם שבא לראות כך זוכה להראות שהוא ההתגלות כנ"ל. איני זוכר אם אמרתי כ"ז]. וכן פינחס זכה ע"י הקנאה לבחי' אהבה וחסד כנ"ל. ובגמ' שלום כשהוא שלם בלי מום. בזוה"ק אמור הקשה על שבעל מום פסול והלא כתיב אשכון את דכא שהקב"ה בוחר במאנין תבירין. אך מי שלבו נשבר באמת חל עליו גיאותא דקוב"ה כו' והוא הביטול ונקודה הנ"ל הנק' שלום כנ"ל. וברש"י שהשבטים זלזלו על פינחס הרג נשיא שבט כו'. וח"ו שאמרו שלא טוב עשה. אבל בודאי הבינו כי איש יחיד לא יוכל לעשות זה. ובאמת עשה פינחס זה בשם כל ישראל כמ"ש בתוכם כנ"ל. וזה שהכתוב יחסו אחר אהרן שמדתו אוהב שלום וכל מעשיו בשם כל ישראל שהיה מיוחד לעבודת כל בנ"י כנ"ל: